ועד מקומי - קהילת מושב שרונה

מפת השביל:

מושב שרונה. (נקודת עניין מספר 1)

שורשיה של שרונה נטועים עמוק מאוד באדמת ארץ ישראל. שרונה מוזכרת בכתובות מצריות כאחת הערים שנכבשו על ידי רעמסס השלישי במסע הכיבושים שערך בארץ כנען. כמו כן מוזכרת שרונה בכתובות צידוניות, פרסיות, רומאיות וביזנטיות.
בתקופה הצלבנית נזכרת במקום מצודה בשם "סרוניה". שרונה היה שמו של כל האזור שבין הר תבור לכינרת.
בתקופה העות'מאנית, במאה השמונה עשרה חילק השלטון את אדמות הארץ לאנשים שחפץ ביקרם. כך הגיעו אדמות שרונה לסעיד בק ממשפחת פאהום שבנצרת.
בראשית המאה העשרים קיים היה חשש שמשפחת פאהום תמכור את אדמות שרונה לטמפלרים הגרמניים שניסו לקנות חזקה על שטחים בארץ ישראל. לכן חברת פיק"א קנתה 5,500 דונם מיורשיו של אותו "אפנדי" סעיד בק.
בשנת 1913 רכשה קבוצת יהודים משיקגו, חברי "חברת אחוזה" שבארצות הברית, את אדמת שרונה והתארגנה להתיישבות בראשותו של מר סימון גולדמן.
עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הספיקה הקבוצה האמריקאית לטעת מטעי שקדים וזיתים ולבנות את היישוב החדש - בתים מאבן בזלת מקומית מוקפים בחומת בזלת לפי שיטת "האחוזות" של אותם ימים.
תלאות רבות עברו על המתיישבים. מלחמת העולם קטעה את התקדמות המפעל, נוספו לזה פגעי טבע כמו ארבה וזחלי הקפנודיס שהשמידו כליל את כל נטיעות השקדים – מקור הפרנסה העתידי.
בסמוך למושב, סביב מעיין שרונה התגוררו באותו זמן האריסים של האפנדי, אותם "שכח" לפנות לאחר שמכר את האדמה עליה חיו. גם סכסוכים מתמשכים איתם לא הקלו על מתיישבי שרונה.
בשנת 1927 עזבו אחרוני המתיישבים את שרונה בשברון לב לאחר שנואשו מלהקלט במקום ואדמותיה עובדו בחלקן על ידי איכרי יבנאל וצ'רקסים מכפר כמא הסמוך.
ב-16 בנובמבר 1938 "נגאלה" שרונה מחורבנה, כאשר קבוצה של יהודים ממזרח אירופה, חברי ארגון א.ד גורדון עלו להתיישבות בשרונה – אחד מיישובי "חומה ומגדל".
המתיישבים החדשים שקמו את חומת האבן ההרוסה, הציבו מגדל תצפית ועמדות הגנה ומתחו גדר תיל סביב "המחנה" (כפי שכונה אז המקום בפי המתיישבים).
ללא כביש גישה, ללא מים זורמים, נאבקים באדמות טרשים קשות ועם השכנים על אדמות, על תור למי המעיין ועל זכויות כאלה ואחרות – הצליחו המתיישבים הראשונים להכות שורשים במקום.
בשנת 1946, לאחר שהמחנה נעשה צר מלהכיל ומאחר ואנשי שרונה מאסו בחיי שיתוף וקומונה – הוחל בבניית יישוב הקבע במיקומו הנוכחי.
אדמות שרונה חולקו לנחלות, בתים קטנים בני 28 מטר נבנו עבור התושבים, רפתות קטנות הוקמו, חצי פרה וחצי פרדה למתיישב, לולים זעירים – התחלה צנועה.
רק אחרי מלחמת העצמאות זכו מתיישבי שרונה לכביש גישה (רק עד מרכז הכפר) ולחיבור לרשת החשמל. בהמשך חוברה שרונה למקורות המים של יבנאל, דבר שאפשר את גידול הרפתות והלולים והתחלה של נטיעת מטעים וכרמים.
במשך השנים ידע מושב שרונה משברים אך מתוכם התפתח התרחב והתאים את עצמו למציאות החדשה ההולכת ומתפתחת בקצב מסחרר.
כיום במושב כ-190 משפחות חקלאים ותושבי הרחבות שהוקמו בשנים 1996 -2004.

חומה ומגדל. (נקודת עניין מספר 2)

בימי הפרעות המכונים מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט (1936 – 1939) התקיימו מבצעי הקמה של 53
יישובים חקלאיים יהודיים מבוצרים בארץ ישראל . את המבצע יזם ארגון ההגנה, ואומץ על ידי כל המוסדרות המרכזיים של היישוב העברי.
מבצעים אלו באו כתגובה לפרעות שביצעו הערבים ביהודים שהתגוררו בארץ ישראל, ונועדו לקבוע "עובדות בשטח" על מנת להגדיל את גבולות ההתיישבות העברית ולהרחיב את שטח מדינת
ישראל העתידית. כך, עקפו את גזרות הספר הלבן של פאספילד, שהגביל את ההתיישבות היהודית.
היישובים הוקמו במהירות (לפעמים אף במהלך לילה אחד) כשחומרי הגלם הוכנו מראש. בליל
ההקמה הוקם מגדל וסביבו גדר כבסיס ליישוב עתידי - ומכאן מקור השם.
חומה ומגדל בשרונה –הכפרים הערביים הסמוכים (אולם, חדטה, מדר) ירו לעבר ציר הדרך שהייתה ציר תנועה מרכזי שחיבר בין הגליל לעכו, ובשל איום תדיר זה התעורר צורך עז ליישב את המקום. ההתיישבות הראשונה הייתה ב- 1913, על ידי אגודת "אחוזה", שקיבלה את האדמות מידי ארגון פיק"א, והקימהבמקום חווה חקלאית בשם "חוות רמה". בשל התנאים הקשים לא שרדה ההתיישבות לאורך זמן, וב- 1928 ננטשה סופית.
בשנת 1936 קיבל ארגון א.ד גורדון, 5200 דונם מאדמות לוביה הסמוכות לשרונה, ואנשיו הקימו
מהשלטונות הבריטיים להקמת יישוב. בינתיים, מספר מאנשי הארגון אשר יועדו להתיישבות בשרונה,
במקום מחנה אשר כונה תחילה "לוביה". אנשי הארגון עיבדו את האדמות, והמתינו ל"אור ירוק"
נשלחו לנקודות אחרות ברחבי הארץ, עבדו וצברו ידע בחקלאות.
ב- 16.11.1938, לאחר שהשלטונות הבריטיים דחו שוב ושוב את הקמת היישוב
(עקב חששותיהם ממהומות), ולאור ההתנכלויות החוזרות מצד ערביי הסביבה, יצא מבצע "חומה ומגדל" לדרכו. כל חומרי הגלם הנדרשים להקמה (צריפים, קרשים, חביות) רוכזו ביישוב פוריה,
ומשם יצאה שיירה לעבר שרונה. בדרך אספה השיירה מגויסים רבים מעמק הירדן ומיבנאל, שנקראו לסייע במבצע.
בין המתנדבים היו גם נוטרים, מזוינים בנשק, לטובת תגבור האבטחה.
וכך, ב- 4:00 לפנות בוקר, מצוידים במכושים, אתים ופטישים - הוקם היישוב. בניגוד ליישובים אחרים
אשר הקימו חומה יש מאין, כאן נדרשו לשפץ ולסדר את חומת הבזלת שהוקמה בזמנו על ידי אנשי
"חוות רמה", ולשקם את הריסות ההתיישבות הקודמת. הוקם מגדל גבוה לטובת תצפית ושמירה,
והוצבו בשטחי החומה צריפי עץ למגורים .
בתחילה, חיו אנשי ההתיישבות במתכונת קיבוצית – מגורים משותפים (לעיתים זוג נשוי חלק את ביתו עם מתיישב רווק...), מטבח, חדר אוכל ומקלחת - משותפים. גם השטחים החקלאיים היו
משותפים לכלל המתיישבים. לאחר מספר שנים פורקה המתכונת המשותפת, צירפו צריפים נוספים וגם אוהלים, וכך כל משפחה קיבלה "חדר" משלה. בשלב זה גם פוצלו השטחים החקלאיים, וכל משפחה קיבלה שטחים לעיבוד.
8 שנים שהו בתוך החומה, כאשר כל אחד מהמתיישבים תורם את חלקו – מי בעיבוד וזריעת השטחים החקלאיים, מי בגידול פרות ולולים, ומי באבטחה. היחסים הקשים עם ערביי הסביבה אילצו
את המתיישבים לשמור על כוננות גבוהה, ובנוסף לשמירה יום ולילה במגדל התצפית – קיימו
הנוטרים פטרולים קבועים במרחבי השטח הסובבים את היישוב.
ילדי ההתיישבות למדו ביבנאל, והיו "תופסים טרמפ" עם משאיות אספקה בשביל להגיע לבית הספר.
מים שאבו מהמעיין הסמוך בואדי יבנאל, ומצרכים קנו ביבנאל – רכובים על גבי חמור היישוב –"בילעם".
במקביל לתקופה זאת, החלו בבניית 30 בתים מחוץ לחומה, בשטחי המושב הנוכחיים, וב- 1946 עברו למגורי הקבע ונבנו רפתות ולולים .

בית הכנסת העתיק. (נקודת עניין מספר 3)

המונח כנסת כבית כינוס הופיע לראשונה עוד בימי המלכים, לפני כ- 2900 שנה, אז התכוון המשורר לבית כינוס של מורמי העם – בעיקר הכוהנים והלווים. בית זה נקרא "הכנסת הגדולה" – 120 מחכמי העם, ושימש מעין כנסת של ימינו.
בתקופת הנביאים לפני כ- 2700 שנה, הופיע בתנ"ך המונח "מקדש מעט", מעין אלטרנטיבה לעלייה לבית המקדש .
בתקופת המשנה והתלמוד אשר נמשכה כ- 600 שנה, מחורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה ועד לכיבוש המוסלמי בשנת 640, נבנו בתי כנסת רביםבצפון ארץ ישראל בכלל ובגליל התחתון בפרט. בית הכנסת היה המבנה הציבורי המרכזי בקהילה היהודית בתקופה זאת, אמצעים רבים הושקעו בבניית בתי הכנסת ובעיטורים.
עד כה נחשפו עשרות בתי כנסת, הידועים שבהם בתי הכנסת בציפורי, בבית שאן ובקיסריה.
כאן בשרונה, במדרונו של הוואדי אל מול המעיין, התגלו ממצאים המעידים על קיומו של בית כנסת עתיק, יחד עם חרסים אשר נמצאו מצידו השני של הוואדי. מניחים כי בית הכנסת הוקם בתקופה הביזנטית, במאה החמישית לספירה.בין הממצאים רצפת פסיפס מרשימה עם תיאורים מקראיים (אשר נעשה לה הומאז' על קיר בית העם של שרונה המודרנית) ואשר עיטרה את אולם התפילה המרכזי. בנוסף התגלתה כותרת מעוטרת עם נשר – מוטיב אומנותי יהודי ידוע, ומנורת שבעת הקנים.
מכיוון שבאזור נמצאו גם ממצאים המעידים על קיומה של כנסיה, מניחים כי באותה נקודה היה גם ישוב יהודי וגם ישוב נוצרי – דבר נדיר מאוד.
כיום, הכותרת המרשימה והמנורה מוצגים במוזיאון א.ד גורדון בקיבוץ דגניה א'.

מבצע מייקלברג. (נקודת עניין מספר 4)

מבצע אווירי להעפלה בלתי לגאלית של יהודי עיראק. המבצע נקרא על שמם של שני הטייסים האמריקאים שהטיסו את מטוס הקרטיס קומנדו שעל סיפונו הגיעו העולים, ליאו וסנברג ומייקל ששם משפחתו לא ידוע.
היתה זו שנת 1947 ואנשי המוסד לעלייה ב' היו מתוסכלים מאי הצלחותיהם להבריח בדרך היבשה את יהודי עיראק. שלמה הלל לימים חבר כנסת וחתן פרס ישראל לשנת 1974, חבר קיבוץ מעגן מיכאל חזר לא מכבר משליחות בת כשנה בעיראק במהלכה ניהל קשרים קרובים עם חברי המחתרת היהודית ונטע ברבים מחברי הקהילה את הרצון לעלות לישראל שם לא יסבלו מרדיפות דתיות, פוגרומים וגזל של רכושם. אולם נסיונות שונים שנעשו להבריחם עלו בתוהו משלל סיבות.באותה העת הגיעו לאזורינו שני טייסים אמריקאים בשם מייקל וליאו סנברג שלחמו ושירתו כטייסים במלחמת העולם השניה. זוג הטייסים היה שוחר הרפתקאות וחיפש את העניין והסכנה שהתפוגגו מחייהם מאז תום המלחמה. בדרך כלשהי הם הצליחו לשים את ידם על מטוס מדגם קרטיס קומנדו והחלו לעסוק בהברחת חשיש וזהב. יום אחד התדפק על דלתו של הלל חבר נוסף מהמוסד לעלייה ב' לימים..המוסד, וסיפר לו בהתרגשות על דבר המצאות שני הטייסים האמריקאים ומטוסם בארץ, ועל נכונותם להבריח בו יהודים לארץ תמורת 5550 ליש"ט. הלל היה סקפטי בתחילה, שכן עוד היה בו טעם מר מכשלונות הנסיונות הקודמים, אולם עד מהרה השתכנע, בייחוד לאחר שהובהר שהמוסד לעלייה ב' כבר אישר לשלם את מלוא הסכום לטייסים במטבעות זהב ושהוכשר מבעוד מועד מסלול נחיתה מאולתר בבקעת יבניאל- המקום היחיד שנעלם מעיני הבריטים.ב-5.8.1947 עלה הלל עם מייקל ווסנברג למטוס ונחתו בבגדד. במשך יומיים הכינו הלל ושותפיו במחתרת היהודית בבגדד את הפעולה ותכננו את הדקות בדיוק של שעון שוויצרי. יש לציין, שהסכנה במבצע זה היתה לא רק שהעלייה לארץ היתה אסורה כמעט לחלוטין על פי תקנות הספר הלבן הבריטי, אלא שיהודים שנתפסו בעיראק כשהם מנסים להימלט נתלו.ההכנות למבצע כללו גיוס עשר מכוניות, זיוף מסמכים, שקרים מחוכמים מול השלטונות, התחזות של הטייסים לחיילים בריטים וכמה עיכובים מבהילים. הראשון שבהם היה אי הבנה כספית עם הטייסים, שטענו שהסיכום היה שאת הכסף הם מקבלים עוד בעיראק...
ביום חמישי ה-18.7 נשלח מברק לכל סניפי המחתרת היהודית בעיראק, על מנת שמבצע זה יהיה נחלת הכלל, ובו נתבקשו לשלוח לבגדד כ-50 "חבילות צמר" או "שקי אגוזים" - הכינוי המחתרתי לגברים - ו"חבילות משי" או "שקי שקדים" - הכינוי לנשים. בבוקר אחרו שני הטייסים שנמצאו ישנים שנת ישרים בחדרם, חצי עירומים ועייפים לאחר ליל תענוגות. עובדה שלא הפריעה להם לאכול בנחת ארוחת בוקר נינוחה כשהלל מחכה בקוצר רוח לצידם. הסיור המקדים נערך ועבר כמתוכנן, בו תורגלה ההגעה החרישית למטוס על ידי הלל והטייסים ועל ידי נהגי הרכבים.
שעת ה-ש נקבעה לשעה 3:5: בבוקר. הרכבים תוזמנו להגיע למטוס במרווחים של 10 דקות כאשר פנסי המטוס מסנוורים כל אדם שעשוי להביט, ומנועי המטוס מטרטרים בקול כחלק מחימומם ומסווים כל רעש שעשוי לחרב את המבצע. המכוניות החלו להגיע בזו אחר זו כמתוכנן, ראשונה... חמישית.. תשיעית.. אך העשירית לא הגיעה. לאחר שכמעט פספסו את ההמראה הסתבר שנתקעו מאחורי שיירת גמלים."עם שחר ראינו את הכנרת", משלימה ארבלי-אלמוזלינו ,אחת העולות, לימים שרת הבריאות בממשלת ישראל את התיאור, נרגשת. "התחלנו לשיר את שירי רחל, והדמעות זלגו מהעיניים. זה היה הרגע המאושר בחיי." בשעה 03:50 נחת המטוס במסלול המואר באבוקות שבבקעת יבניאל. העולים נטמעו בישובי הסביבה עוד טרם הפציע יום חדש. מבצע מייקלברג התבצע עוד פעמיים בגרסאות שונות מעט; אחת מאיטליה ופעם נוספת מעיראק.

דרך החורן. (נקודת עניין מספר 5)

ארץ ישראל היוותה מאז ומעולם צומת דרכים חשובה. עוד בתקופת הברונזה
ואף קודם לכן רישתו את פיסת האדמה שלנו דרכים שחצו אותה מכל כיוון
והובילו למצריים ולמסופוטמיה שהיוו את מוקדי הכוח העיקריים בעת העתיקה.
בתחומינו נודעו שתי דרכי אורך שגישרו בין אמפריות אלה; דרך הים, שכשמה
כן היא והובילה ממצריים דרך צפון מערב סיני למישור החוף והשרון ודרך
מפתח העמקים בשני סעיפים צפונה לכיוון מסופוטמיה, והדרך השניה היא דרך
ההר/האבות שהחלה מדרום הר חברון וחברה לדרך הים במפתח העמקים
באזור מגידו. בימי האמפריה הרומית בארץ ישראל (36 לפנה"ס עד 623
לספירה) רשת הדרכים בארץ התעבתה והורחבה באופן משמעותי ובמאות
השניה-שלישית לספירה נסללו בארץ כ-1100 ק"מ של דרכים!
במקום זה, בבקעת יבניאל בה אנו נמצאים עברה אחת מהדרכים הללו- דרך
רוחב שהוליכה מעיר הנמל עכו שבמערב לכיוון החורן שבסוריה ועל כן נקראה
כך בתקופה העות'מנית. החורן היה מאז ומעולם אסם התבואה של המזרח
התיכון. עד כדי כך, שאחת הסיבות המוצהרות לסלילתה של "רכבת העמק"
בראשית המאה ה-19 היתה לקשר בין "אסם התבואה העשיר של החורן" עם
נמלי הים התיכון.
דרך החורן, או דארב אל- חווארנה בשמה הערבי, עברה כאן בבקעת יבניאל
דרך נחל יבניאל בשל הנוחות הטופוגרפית שבו, ועם הגיעה לאזור דגניה של
היום המשיכה בעמק לכיוון מזרח ועלתה לרמת הגולן דרך הגבעה שמדרום
לקיבוץ תל קציר ומשם דרך עין תאופיק לאזור הר פרס ולחורן. מבקעת יבניאל
מערבה משכה הדרך לכיוון שרונה, דרך חאן לוביה שהושמד במהלכת מלחמת
העצמאות ובקעת תורען לנחל יפתחאל ומשם לנחל אבליים ולעכו. מסע שכזה,
מעכו לחורן ארך כשלושה שבועות בשיירות עמוסות סחורות על גבי גמלים,
פרדות וחמורים. לאורך הדרך שובצו "חאנים" שתפקידם היה לתת מנוח
לסוחרים וכן להצטייד במים ומזון להמשך המסע. חאן דוגמת אלה שעדיין שלם
במידה שמאפשרת התרשמות הינו חאן אל-תוג'אר (הסוחרים)
מהתקופה הממלוכית שנמצא מול קיבוץ בית קשת.

עין אוד. (נקודת עניין מספר 6)

"'עין אל בעידה' (המעיין הרחוק) היה שייך לכפר סבת, אשר נוסד ב- 1870 ע"י פליטים מוסלמים מאלג'יריה. הכפר ישב על חורבות כפר שובתאי היהודי מתקופת בית שני. תושבי סבת ברחו ב-22 באפריל 1948. המעין מוזכר בעבודת הדוקטורט של החוקר הפיני סריסאלו, אשר סקר את האזור בקיץ 1926, וכותרתה "הגבול בין שבט נפתלי לשבט יששכר". כך הוא כתב: "לעיתים הכפריים מביאים מי מעיין מ'עין אל בעידה' אך רחוק הוא כקילומטר מהכפר (כשמו כן הוא). וממולו תל אל דמייה. ישנם שני מעיינות, האחד נובע אל בריכה שניבנתה בשנת 1924 על חורבות בריכה קדומה. לעיתים המעיינות יבשים בסוף הקיץ".

חבורת רוכבים ממושב שרונה החייתה את המעיין. תחזוקת המקום נעשית מתוך אהבת המקום המדינה ונופיה. אנא עזרו לנו לשמור על המעיין וסביבתו נקיים. תודה.

מצפה יהל קשת ז"ל. (נקודת עניין מספר 7)

תצפית נוף מקסימה שהוקמה על ידי משפחת קשת ובסיוע חברי קהילת שרונה.

במקום שלט הנצחה ליהל קשת ז"ל בן שרונה אשר נפל בתאונת מסוקים מבצעית ברומניה.

פסיפס בית העם. (נקודת עניין מספר 8)

" הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי, אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת, וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם."
פסוקים אלמותיים אלו מנבואת הנחמה של הנביא עמוס בפרק ט' פסוק יג', שמשו כמקור השראה וכמוטו לאמנית חנה לרנר לפיו הלכה ופעלה בחרדת קודש בביצוע יצירה זו.
לקראת יובל החמישים של שרונה זכתה חנה לרנר במיזם של קישוט "הכותל הדרומי" של אולם בית העם בשרונה, שנבנה זמן קצר קודם לכן.
שבע שנים בגיל מופלג עמלה חנה לרנר על המיזם. קדמה לכך עבודת חקר יסודית ועיון מקיף במקורות. ההמשך היה עבודה סיזיפית של ריסוק טונות של אבנים במו ידיה, יצירה ובנייה והרכבת לוחות מוזאיקה כבדים על הקיר, לא פעם בעמדה על פיגום או מנוף בגובה רב.
חשוב היה לחנה לרנר למתוח חוט מקשר בין העבר הרחוק לבין ההווה שלנו כאן בשרונה, חשוב היה לה להראות כי הדברים בהם עסקו אבותינו לפני אלפי שנים – חריש, קציר, זריעה, נטיעה, גידול בעלי חיים ומקנה – רלוונטי היום בדיוק כמו פעם. חנה ראתה במציאות כאן בשרונה התגשמות חזונו של הנביא עמוס.
בפינה הימנית של הקיר מתנוסס השם שרונה בכתבים שונים – כתב החרטומים המצרי, הכתב האכדי, כתב עברי קדום והכתב הנוכחי. במרכז הקיר הפסוק " הנה ימים באים...." מעוטר בעיטורים מחיי היום יום של האיכר – צאן ובקר, ענבים ורימונים, גביע יין ומנורת שבעת הקנים (כמו זו שנמצאה בהריסות בית הכנסת העתיק בשרונה וכיום שוכנת בבית גורדון שבדגניה).
למעלה נראים המחרשה, המגל עם השיבולים הקצורות, דורך הענבים ומושך הזרע לפי מילות הפסוק. מצד שמאל של הקיר נראים מגדל השמירה (מימי חומה ומגדל) וזוג הפרדות המיתולוגי "קצלה ובובלה", שהיו ממונות על הובלת המים לשרונה מהמעיין הסמוך ושבצעו את עבודתן בחריצות ובנאמנות.
כל הקטע המרכזי העשוי מוזאיקה מונח על בסיס מאבן בזלת מקומית – בשכבה התחתונה אבן טבעית ומעליה אבנים מסותתות הרומזות על תהליך הצמיחה מלמטה למעלה. המסגרת בנויה מחלוקי נחל המסודרים במעגלים כפרחים.
חנה לרנר ראתה בעבודתה זו מפעל חיים. היא הקדישה אותו לזכר הוריה ברוך ואשקה רובינשטיין ז"ל שנחים מנוחת עולמים בבית העלמין שרונה.