ועד מקומי - קהילת מושב שרונה

בעקבות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט 1939-1936 והתפשטות ה"מרד הערבי", ברחבי הארץ, הועמד הישוב היהודי בפני מציאות כואבת שכללה: מעשי רצח, ביזה, חסימות דרכים ומארבים, הצתת שדות והשחתת יבולים, חבלה בהספקת מים וגניבה של תוצרת חקלאית,

במושבות הגליל התחתון שרר ניתוק בין יבנאל ובית גן לבין כפר תבור וסג'רה, באזורי החיץ בניהם שכנו כפרים ערביים ומאהלי בדואים, שהצרו את התנועה בדרכים ולמקורות המים, להבטחת רציפות ההתיישבות היהודית מבחינה ביטחונית וביסוס אחיזתו בחבלי הארץ השונים, מבחינה מדינית לאחר פרסום דו"ח ועדת פיל, הוקמו בתהליך מואץ 52 נקודות התיישבות מצפונה ועד דרומה של הארץ במתכונת הידועה בשם "חומה ומגדל", בשיטה זו הוקמו תוך יום אחד נקודת התיישבות מבוצרת, שיכלה להתגונן מפני התקפה ערבית מיידית.

בקיץ תרצ"ח 22.8.1938 נחתם חוזה שבו מסרה פיק"א למרכז החקלאי ולחברת ניר, 4000 דונם מאדמותיה בשרונה לחכירה למשך 3 שנים, המרכז החקלאי התחייב בפני פיק"א ליישב בשרונה למשך תקופת החוזה קבוצת פועלים בת 40 איש מארגון "גורדון".

בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1938 נעשו ניסיונות מצד הסוכנות היהודית לקבלת אישור משלטונות המנדט הבריטי, להתיישבות חברי ארגון "גורדון" על אדמת פיק"א בשרונה, אישור לכך התקבל בסוף אוקטובר 1938.

במסגרת הקמת 6 יישובים בגליל התחתון המזרחי נוסד בכ"ב בחשון תרצ"ט 16.11.1938 מושב העובדים בשרונה כיישוב "חומה ומגדל".

הישוב החדש בשרונה, הוקם בתקציב משותף של קק"ל וקרן היסוד, מייסדיו היו חברי ארגון "גורדון", שחיו במשך כ-3 שנים במסגרות של פלוגות הכשרה בשרון וביהודה.

ההיאחזות בשרונה הייתה ליום חג למתיישבי הגליל התחתון ועמק הירדן ומכל יישובי הסביבה נשלחו אנשים לסייע בהקמת היישוב, ראשוני שרונה נתקלו ב- 3 בעיות עיקריות:

1.התנכלות מצד האריסים והפלאחים שעיבדו את אדמות פיק"א העזובות ואשר פונו ען הקמת הישוב.

2. מצוקת המים והצורך בהובלתם בעגלות עץ מהמעיין אל מגדל המים בנקודה במשך 6 שנים.

3.החסם השלישי והמשמעותי ביותר, שהגביל את התפתחותו והתבססותו של המושב, היה הימצאותו על אדמות בבעלות פיק"א ולא על אדמת הלאום (קק"ל), ללא תמיכה מצד ההנהלה הציונית או גוף מיישב, בשנת 1942 הועברו אדמות שרונה לבעלות קק"ל, לאחר שחברת ניר רכשה אותן מפיק"א, ונרשמו בבעלות שרונה 3846 דונם, בהשקעה כספית הצליחה קק"ל להגיע להסדר עם אריסי המקום בדבר פינויים למקום אחר.

במשך 5 שנים 1938-1943 נאלצו 30 משפחות להשתכן בצפיפות רבה במבני החצר ובאוהלים וקיימו אורח חיים שיתופי כקיבוץ, למרות שאיפתם לייסד מושב עובדים.

בשנים אלה שנות מלחמת העולם השנייה 1945-1939, התגייסו מספר חברי שרונה לנוטרות ואף קיבלו משכורת משלטונות המנדט (6 לירות ארץ-ישראליות) ולאחר פרוץ המלחמה 5 מבחורי המקום התגייסו לצבא הבריטי.

בשנת 1943 החלו המתיישבים הראשונים בשרונה בבניית בתיהם הפרטיים כחצי ק"מ מ"חצר האחוזה", ובקיץ 1945 אושרה מפת התיכנון של המושב על פי פקודת בניין ערים.

בתי המגורים היו צנועים וכללו שני חדרים 28 מ"ר כל אחד, מטבח מפח ושירותים בחצר, רק בחלוף 3 שנים באפריל-מאי 1946, עברו ראשוני שרונה להתגורר בבתים החדשים, בשרונה התגוררו כ-30 משפחות שהחלו בהקמת משק פרטי שכלל רפת, לול ופלחה.

במלחמת העצמאות נמנו בשרונה כ-130 נפש, חלק מחבריו השתתפו בלחימה בגליל התחתון ובעמק הירדן, ובקרבות לשחרור הכפר הערבי לוביה נפל חבר המקום יוסף בלומברג ז"ל.