ועד מקומי - קהילת מושב שרונה

בן מירי שתבדל״א ודב ז״ל,

נפל ביום ט"ו באב תש"ע (26.07.2010),

בן 33 בנופלו.

יהל נולד ביום כ"ד בכסלו תשל"ז (16.12.1976) במושב שׁרונה שבגליל התחתון. ילד שני להוריו, אח של שמרית ואוריה.

יהל גדל והתחנך במושב שרונה. הוא למד בבית הספר היסודי "כדורי" שבכפר הנוער כדורי. אביו דובי סיפר, "יהל היה ילד שכיף לגדל אותו. ילד טוב, דואג למשפחתו, ענייני, תכליתי, שקול, אוהב את החיים". עוד סיפרו ההורים שיהל היה ילד קפדן ומדקדק בפרטים הקטנים, ובטיחות וזהירות היו חלק מהאישיות שלו.

יהל המשיך את לימודיו בבית הספר התיכון החקלאי ניסויי על שם כדורי הממוקם אף הוא בכפר הנוער כדורי. הוא היה תלמיד מצטיין, וחבריו לשכבה כינו אותו "אלופי". בספר המחזור בתום כיתה י"ב נכתב עליו: "יהל, אלופי. אמרת 'יהל' – מה יש עוד לומר? ילד שהטבע בירך אותו בכל מה שרק אפשר. הטישו אצלו בתיק קבוע, וכשיגדל יהיה צלם ידוע. מנגן על גיטרה בלא מעט כישרון, וכשרצים – תמיד מגיע ראשון. יהל הוא הגזבר של השכבה וקיבל את תואר ה'מפיק הרגיש' של המסיבה. צוללן אמיתי – צלל גם בים סוף, ובנוסף לכל זאת בקרטה הוא אלוף".

נוסף על התחביבים האלה, יהל אהב לגלוש בסנובורד ולטייל עם אביו בדרום הארץ. כשהיה בן ארבע-עשרה זכה במקום הראשון באליפות הארץ בקרטה.

יהל היה חניך ומדריך בתנועת הנוער "בני המושבים". כן הוא עזר לעולים מאתיופיה שחיו בקרוונים, הדריך בתנועת נוער ועזר לתלמידים חלשים. בעקבות פעילותו זו יהל זכה בפרס על שם האלוף נחמיה תמרי על איכות מנהיגות ומצוינות, הפרס הוענק לו על ידי ראש הממשלה יצחק רבין. דובי, אביו של יהל, סיפר, "הוא אחד שסוחב אחריו את הסובבים אותו. ראינו בו דגל, אמרנו לעצמנו: הילד הזה עשוי להגיע רחוק".

בעקבות אביו רצה יהל לשרת בשייטת, אך בשל בעיה בריאותית ברגליים הוא ויתר ופנה למיונים לטיס. יהל התגייס לצה"ל ביום 25.1.1995 והוצב בחיל האוויר. הוא סיים קורס טיס בהצלחה. מירי, אימו של יהל, סיפרה כי בקורס הטיס הביעו דאגה מעודף המוטיבציה שלו ומחתירתו לשלמות. אחרי הקורס שירת יהל כטייס מסוק ובתום שירות החובה המשיך לשירות קבע. בהמשך היה יהל מפקד טייסת מתקדם מסוקי סער בבית הספר לטיסה של חיל האוויר. ירון זינגר, חבר מהצבא, כתב: "הייתה לי הזכות לשרת יחד עם יהל בטייסת עם הגעתו. עניו וצנוע באדם, ובאותה נשימה מקצוען, מנהיג אמיתי. העוצמה שבשקט הפנימי אצלו הזכירה לי לא מעט את יצחק רבין ז״ל".

במהלך שירותו למד יהל לתואר ראשון בהנדסת מכונות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

יהל אהב ריצה, ובשנת 2005 החליט להתאמן לקראת ריצות מרתון. על אף הקושי לפנות זמן לאימונים, הוא עשה זאת והשתתף בשנת 2007 במרתון טבריה ושנה אחר כך במרתון ברלין.

שיחתו הראשונה של יהל עם חופית, מי שתהיה בחירת ליבו, הייתה בטלפון, והיא נמשכה שעות. הוא היה בקורס טיס והיא שירתה בחיל השריון. מאז הם היו לזוג. חופית סיפרה שבשנות הזוגיות לפני שהתחתנו, הם טיילו, התקדמו כל אחד בתחומו והתגוררו יחד. הם הרבו לבלות יחד ב"חללית", ביתן ההסרטה הישן של קיבוץ אפיקים במרומה של רמת יבנאל, שממנו נשקף נוף מרהיב.

עשר שנים מיום שהכירו נישאו יהל וחופית. בני הזוג גרו בבסיס חיל האוויר בחצרים. בדצמבר 2007 נולד בנם הבכור הראל ובמאי 2010 נולדה בתם עופרי. חופית סיפרה, "הוא היה בעל מדהים ואבא מדהים, אולי אפילו חריג בהצלחה שלו לחלק את הזמן בין התפקיד בטייסת לבין המשפחה. זמן המשפחה היה חשוב לו מאוד. הוא ידע לשים גבול ולהגיד לחבר'ה בטייסת לא להתקשר אליו בין שמונה לתשע בערב כי הוא מקלח ומקריא סיפור לילדים. גם את המשפחה והחברים שלו הוא היה מקפיד לבקר ולהקדיש להם כמה שיותר זמן".

במוצאי שבת 24.7.2010 יצא יהל למשימה ברומניה. לפני צאתו שוחח עם הוריו. הם איחלו לו דרך צלחה והנאה ושאלו אם יוכל להתקשר משם. הוא השיב שלא יוכל. הוא צפוי היה לשוב ביום חמישי.

יהל אמור היה להתמנות לתפקיד סגן מפקד טייסת "דורסי הלילה" בבסיס תל נוף שבוע אחרי הפעילות ברומניה, ומשפחתו התכוננה לעבור לגור בשיכון המשפחות שבבסיס. צוות הטייסת שאותה היה עתיד לעזוב הכין לו קולז' לפרדה, ועליו נכתב: "ליהל מפקד טייסת מתקדם מסע"ר, מהנחיתה מול הרוח, דרך הטיסה בלילה חשוך ועד לביצוע המשימה – הערכה רבה על חינוך דור העתיד באוויר ועל הקרקע. טייסת מתקדם מסוקי סער".

רב-סרן יהל קשת נפל בפעילות מבצעית באסון המסוק ברומניה ביום שני ט"ו באב תש"ע (26.7.2010). זמן קצר קודם לכן הוא יצא עם קבוצה מחיל האוויר לאימון ברומניה במסגרת שיתוף פעולה בין צה"ל וצבא רומניה. במהלך האימון התרסק מסוק יסעור בעת טיסה במזג אוויר ערפילי בהרי הקרפטים שבדרום-מערב רומניה, וכל אנשי הצוות נספו.

עם יהל נפלו עוד שישה חיילים שהיו במסוק: אלוף-משנה דניאל שיפנבאור, סגן-אלוף אבנר גולדמן, רב-סרן ליאור שי, סרן ניר לקריף, רב-סמל ראשון אורן כהן והמשקיף הרומני, קפטן סטפן קלאודיו דרגנה.

יהל היה בן שלושים ושלוש בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בשרונה. הותיר אישה, בן ובת, הורים, אחות ואח.

על מצבתו של יהל חקקו בני משפחתו: "יהל, פניך המחויכות זוהרות כקשת במרום וידיך הפרוסות עוטפות בחום".

בהלווייתו ספדה ליהל אשתו חופית, "אהוב שלי, אני לא מאמינה שאני עומדת פה. אני מבטיחה לך לשמור על הממלכה הקטנה שלנו. אני אזכיר להראל ולעופרי הקטנה איזה אבא ואיזה בעל היית. אני כל כך אוהבת אותך, יהלי שלי".

הראל, בנו של יהל, היה בן שנתיים וחצי כשיהל נפל, ועופרי הייתה בת חודשיים בלבד. נותרו רק שלוש תמונות שהיא מופיעה בהן עם אביה, משום שהמצלמה ובה שאר התמונות המשותפות ליוותה את יהל במסוק.

מפקדו של יהל בטייסת ספד לו, "רק לפני שבוע, בטקס החלפת הפיקוד בטייסת, נפלה בחלקי הזכות לומר שבחך בפניך. דיברתי על האדם המיוחד שאתה, על הערכיות שלך, האמונה בדרך שבה הלכת. סיפרתי על העוצמה הרבה שהקרנת כמפקד ועל הרוגע והנעימות שתמיד השרית סביבך. רק כמה ימים חלפו, המילים אותן מילים, אך במקום לדבר אליך, אני מדבר עליך, ובמקום לספר על מי שאתה, אני נאלץ לדבר על מי שהיית".

דובי , אביו של יהל , סיפר עליו, "יהל היה מקדם הרבה מאוד פעילויות חינוכיות, גם בצבא וגם לפני כן. אומרים מלח הארץ – יהל היה מלח הארץ האמיתי. לאן שלא הלך צמח דשא ירוק".

שולמית בירגר, דודתו של יהל, סיפרה עליו, "אולי זה יישמע בנלי: הוא בן אדם מוכשר, חכם, ישר, עם ערכים, כל הדברים הטובים שאפשר לומר על בן אדם. הטיסה חשובה, אבל המשפחה לא פחות, הילדים – לא מזמן נולדה לו תינוקת. הוא היה בן אדם מאוזן".

רב-סרן עופר, חבר של יהל מהצבא, סיפר, "אני מנסה לספור את הימים שאני לא חושב עליו – ואני עדיין על אפס. החיים שלי השתנו, יש בי חלק שמת, שפשוט התנתק".

ורד מנדלסון כתבה זמן קצר אחרי האסון את השיר "יהל מלח ארץ ישראל": "הירח לא יהל והשמש לא תזרח / הכוכב לא יאיר והפרח לא יפרח / קשת מרגשת צבעיה מדמעות קדרה / השמיים נפלו המלאכים בוכים מרה. // מיתרי גיטרה נקרע קולם דממה / תוף מרים זועק, דואבת אימא אדמה / הדשא לא יוריק עוד, יצהבו עליו / הים ניפץ יהבו, תקוותו אל מול גליו. // כעופרי רוקד, בין שבילי האהבה / בצניעות וטוהר מלא ליבנו גאווה / והר אל גיא יחרישו ינצרו סודם / והירח לא יהל עוד וקולו נדם. // אך חופי תמיד יהל יחיה בלב / שמרי תמיד על חיוך כנה ושלו / כי כוכבי שם יאיר והפרח בו יפרח / והירח אור יהל והשמש תזרח. // וזרעי תקווה ינבטו בלב הנערים / יוריקו דשאים גבעות וגם הרים / חיבוק הדוב יצמח וילבלב / שא רון הקשת תחיה לעד בלב".

עמרי בית יוסף כתב: "ככל שחולפים הימים / רגבי סלעים מחלחלים כמספר ימי הגעגועים. / שוקעים בכאב שלא מרפה, רק מתעצם עם הימים. / ובתהום שנפערה יש חלל ריק, חלל גדול / ובתוכה שוכנת האבדה הכי קשה. / האבדה שנלקחה בטרם עת בלי מילות פרדה / בלי זמן לעכל, להבין ולקלוט את אובדנך. / נותר לומר מילות קדיש, / לזכור את צלם דמותך. / שמור עלינו אח יקר ושבעולמך תישמר גם. / ששמך יאיר את השמיים / ויפיץ את חום נשמתך לאדמה / האדמה שמתוכה נבראת ואותך לקחה".

חגית שני כתבה: "אם אראה אור כי יהל / והנה עוד כוכב נופל / קשת בענן, ענן בקשת / ודומיה ברשת".

חברו של יהל, עופר איתן, כתב: "לפעמים שואלים אותי מתי אני נזכר בך. בלילות בסוף היום? כשהעומס יורד ויש לך זמן? אולי ביום הזיכרון כשכל המדינה מתכנסת לשכול? או בחגים, העיתות בהן היינו נפגשים או לפחות מדברים בטלפון? ואני מחייך ועונה: להיזכר? כדי להיזכר, צריך לשכוח קודם. זאת הוויה. אתה איתי כל הזמן. אתה באוטו בנסיעה. אתה בחדשות טובות וגם בטובות פחות. אתה בשיר שאהבת ברדיו. בילדים שאני פוגש בגן כל בוקר ומצטער שלא יכירו אותך. אתה בתמונה על דלת המקרר. אתה בספרים המונחים על המדף, ישנם כאלו שאתה השאלת לי. אתה בתמונות במחשב. אתה בבדיחות. אתה איתנו בטיול במדבר, זה אתה שחיברת אותנו, החברים. אתה בארוחת שבת בשרונה. אתה בבקבוק יין אדום שנפתח. אתה בינינו, חוט מקשר למשפחה.

יהל, רבים כל כך נושאים אותך בליבם. יום יום. נגעת בכולם. בעומקים שונים. השפעת. לימדת וחינכת. ליווית וטיפחת. לדעתי אפילו לא ידעת עד כמה משמעותי אתה בחייהם של החברים שלך והחניכים ... אתה חסר לי יהל. מאוד!"

כשלושה חודשים לאחר האסון יזמו חברים מהטייסת מסע לזכר הנופלים. הם טסו לרומניה, נסעו ברכב להרי הקרפטים והמשיכו ברגל עד סמוך לאתר ההתרסקות. הם הקימו שם אנדרטה לזכר הנופלים הכוללת דגמים של המסוק, נרות, דגלי חיל האוויר, דגלי ישראל וחלקים מהמסוק שנאספו בדרך. מאז מדי שנה בשנה מתקיים המסע בהשתתפות חברים ובני משפחה. במקום נחנכה בחודש ספטמבר 2011 אנדרטה לזכר שבעת הנופלים שהוקמה על ידי משרד הביטחון וחיל האוויר.

כשנה וחצי לאחר נפילתו קיבלה הטייסת שעליה פיקד יהל סמל יחידה שהוא החל לעצב עם אשתו חופית, גרפיקאית במקצועה. היה זה הרעיון של יהל כדי לחזק את גאוות היחידה. לאחר האסון השלימה חופית את העיצוב, וחניכי קורס הטיס המשרתים בטייסת ענדו את הסמל החדש.

במאי 2013 התקיים בבית הכנסת בשרונה טקס הכנסת ספר תורה לזכרו של יהל ולאחריו הרצאה בבית העם מפי פרופסור אמנון סופר בנושא הדמוגרפיה בישראל. בן המושב כתב על הטקס בבית הכנסת: "מה סמלי הוא שבחג השבועות, חג מתן תורה, החג של החקלאים, הוכנס ספר תורה על שם יהל שאהב בכל נשמתו את חיי הכפר והחקלאות. הרב שהכיר את יהל בבסיס בירך ואמר, 'תחגגו כאילו הייתה זו חתונה', ועם קושי רב על האובדן והעצב הוכנס בשירה וריקודים הספר בתהלוכה מרשימה במיוחד לבית הכנסת בליווי המוני, בשמחה ובעצב".

בדצמבר 2016, ביום ההולדת הארבעים של יהל, התקיים ערב שירה בציבור לזכרו.

במושב שרונה, אל מול נופה המפעים של בקעת יבנאל, הוקם מצפה לזכרו של יהל, ועל שלט שניצב שם נכתב: "'עשרה קבין של מידות טובות ירדו לעולם', ואתה יהל לא הסתפקת בתשעה, לקחת הכול, היית אות ומופת לכולם".

יהל מונצח בגלעד חיל האוויר בשמורת הר הטייסים שבהרי ירושלים ובחדר הנצחה בבית הספר התיכון החקלאי ניסויי על שם כדורי.

באתר פייסבוק נפתחה קבוצה, "לזכרו של יהל קשת ז"ל", ובה תמונות רבות של יהל ורשומות שמעלים חברים ובני משפחה.

קישור לדף והקדשות לזיכרו - אתר יזכור:

https://www.izkor.gov.il/%D7%99%D7%94%D7%9C%20%D7%A7%D7%A9%D7%AA/en_845e55beb8ebd8e995dba9da8251fc92