2022-1931
.
ראש השבט קרדונסקי-קדרון. איש משפחה, אוהב אדם, מחנך מאיר דרך, מחובר לאדמה ואיש אמת.
דב נולד בירושלים, ב-28.3.1931, לזוג עולים שהגיעו לישראל מבסרביה (על גבול רוסיה-רומניה) מתוך ציונות ואהבת הארץ.
בילדותו, הוא סיפר, היה מתלווה מעת לעת לאביו בעבודתו בבניין הארץ ובסלילת כבישים.
כשבגר והיה לנער הצטרף דב לתנועת הנוער "התנועה המאוחדת" שכה אהב. תנועת הנוער הייתה לו בית חברתי ואידיאולוגי ועזרה לו להגשים את החלום של הקמת קיבוץ והתיישבות בארץ ישראל.
עם פרוץ מלחמת העצמאות, בעודו תלמיד תיכון בירושלים, סייע דב יחד עם חבריו לכיתה לכוחות הלוחמים בהעברת תחמושת, חלוקת נשק, חלוקת מזון ואף ניוד פצועים.
עם גיוסו לצה"ל היה דב ממקימיו של הגדוד הראשון של חטיבת הנח"ל - גאווה שליוותה אותו כל חייו. בכך הגשים את החלום הציוני שלו בהגנה על המדינה תוך בנייה ויישובה.
יחד עם חבריו לנח"ל הצטרף להכשרה בקיבוץ גבת. החיים בקבוץ גבת היוו נקודת ציון משמעותית להמשך דרכו של דב. בקיבוץ חווה את חיי הקהילה: שותפות, חברוּת, מעורבות, אחריות והרבה שמחה וגאוות יחידה.
תרומתו להתיישבות בקיבוץ ולעבודות המשק והחקלאות הייתה גדולה ורבה. אחרי קיבוץ גבת הוא המשיך לסייע בקיבוץ גזר, ושם הוכשר כאיש טכני. ואכן היה בעל ידי זהב, לאורך כל חייו, כשהיה צורך בעזרה ותיקון - תמיד נקרא לדגל ועשה זאת ברצון רב.
בסיום ההכשרה בקיבוץ גזר, עבר דב לתקופה קצרה לקיבוץ ראש הנקרה והיה ממקימיו. במהלך תקופה זו הוא עבר קורסי הכשרה בהדרכה, והדריך בני נוער רבים בתנועות הנוער וגם במעברות עולים.
באותם ימים הייתה עליה לישראל מכל קצוות תבל, ודב ליווה, חינך ותמך בעולים החדשים ששכנו במעברה בהוד השרון. דב היה המורה הרוחני של ילדי העולים ובני הנוער, תמך וחיזק אותם בכל קשיי הקליטה שלהם. תקופה זו גרמה לו להתאהב בעולם החינוך וההוראה. באותה עת הוא שכר חדר במושב ירקונה, וכך הכיר את דליה, בת המושב, שהייתה אהבת חייו במשך 70 שנה.
הוא הרחיב את הידע שלו בהוראה במכללת "אורנים". ובהמשך באוניברסיטת תל אביב שבה עבר הכשרה כמורה להיסטוריה, ספרות ולשון עברית. כמורה הוא חינך דורות רבים של תלמידים. עבודתו הייתה מרכז חייו, והוא הקדיש רבות למען תלמידי בית הספר "אורט" בכפר סבא. לימד לשון, היסטוריה וספרות, והיה רכז חינוך חברתי שהפגין דאגה רבה לרווחת התלמידים.
כמורה מקצועי ורב כישרונות לשפה העברית, הוא החדיר בתלמידיו את רזי הלשון העברית בד בבד עם תנ"ך והיסטוריה יהודית. בדרכו המיוחדת הצליח להנגיש לתלמידים רבים תרבות: חשף אותם לעולם התיאטרון וההצגות, הכין אותם לפני כל מפגש תרבותי, לימד מהי קומדיה ומהי טרגדיה - הכול כדי שיתחברו באהבה לתרבות ולספר.
דב היה מורה לחיים, מודל עבור תלמידים רבים. הוא שימש עבורם אוזן קשבת, ולאחר סיום לימודיהם רבים מהם שמרו עימו על קשר לאורך שנים, ביקרו אצלו והזמינו אותו לאירועים משפחתיים ושמחות.
דב היה איש של ספר והמילה הכתובה, אהב ספרות, שירה עברית, עודד תלמידים רבים לאהוב שירה וסיפורת עברית של ש"י עגנון, חיים נחמן ביאליק, טשרניחובסקי, יהודה עמיחי ועוד.
עם פרישתו בירך אותו מנהל בית הספר ואמר כי "דב הינו משמורות הטבע של הישראלי הערכי, המאמין והלאומי, תרם תרומה משמעותית לחברה האנושית בקרב ציבור התלמידים והמורים כאחד".
השירה והזמר היו חלק בלתי נפרד מחייו והתחביב האהוב עליו. הוא השתתף בחבורות זמר גם בתקופתו בהכשרה וגם בבגרותו, במושב ירקונה. עד יומו האחרון זימר משירי ארץ ישראל הטובה.
דליה, בחירת ליבו (תבל"א), שעימה הקים בית ומשפחה לתפארת, היא אחות שמרבית חייה עבדה כסגנית מנהלת בבית ספר לאחיות בבית החולים בלינסון.
לדב ודליה שלוש בנות: עילית, ורד והדס, שמונה נכדים ושישה נינים.
במשך 70 שנות חייהם המשותפים, דב ודליה תמיד דאגו לשמירה על זוגיות נהדרת, הערכה הדדית ומשפחה מאוחדת. דב היה איש משפחה, בן זוג דואג, אבא מעורב ועוזר בכל עת, וסבא פעיל הבקיא בחייהם של נכדיו האהובים. תמיד היה אוזן קשבת לבני המשפחה. מתעניין, שואל, מייעץ, ותמיד בחוכמה רבה. איש שיחה משעשע עם ידע עולם רחב, ובעל חוש הומור.
דב היה פעיל, מעורב ותרם רבות לחיי הקהילה במושב ירקונה, בוועדת ביקורת, בהחלטות בנושאי משק המים והפרדס ואף הקפיד להשתתף באירועי תרבות וטקסים במושב בשירה והקראה. כל אלו היו חלק בלתי נפרד מחייו בקהילה.
עם פרישתו לגמלאות טיפח דב את המשק באהבה ובנאמנות רבה, הוא אהב את המגע עם האדמה, הפרדס, התפוזים, האבוקדו האגוזים, ועד גיל 90 טיפס על סולמות וטיפח את החצר, לא ויתר לעצמו ולא ביקש עזרה. כשכבר לא יכול היה לטפל בפרדס, המשיך לטפל בנאמנות בחלקה מסביב.
בלכתו השאיר דב מורשת גדולה וחור גדול בלב.
יהי זכרו ברוך.
