1940 - 2004
.
אשתי, מרשה ויצמן, מבית רוזנברג, נולדה בדרום אפריקה להורים שברחו מליטא לפני מלחמת העולם השנייה.
מרשה גדלה בבית מסורתי, לא בהכרח בית ציוני, אבל בהחלט יהודי. בתקופה סוערת, לעם היהודי באירופה, הוריה של מרשה חיפשו מקום בו יוכלו לחיות בבטחה, ומאחר ורוב הגבולות כבר היו סגורים בפני יהודים, הם בחרו בדרום אפריקה.
עוד בטרם פרוץ המלחמה הוריה של מרשה, הפצירו בבני משפחתם, שיעזבו את ליטא ויהגרו לדרום אפריקה, אך הם סירבו. בתום המלחמה התברר שכל בני המשפחה נרצחו בשואה. אירועים קשים אילו חיזקו את הזיקה ליהדות ולציונות אצל מרשה והיא בחרה להצטרף לתנועה הנוער היהודי-ציוני "הבונים".
עם תום לימודיה, מרשה יצאה עם חברותיה לחופשה בקייפטאון. שם היא ואני הכרנו. באותו הזמן, אני כבר גרתי בישראל, בקיבוץ כפר מסריק, וחזרתי לדרום אפריקה, לביקור משפחתי, ובינתיים נפשתי בקייפטאון. המפגש שלנו הצית אהבה ממבט ראשון, מה שעודד אותי להחליט להישאר בדרום אפריקה ולא לחזור לישראל.
לאחר שנה התחתנו. כבר אז, היה לנו ברור שהתכנון הוא לעלות לישראל. אבל, כמו תמיד, החיים זה מה שקורה כשעושים תוכניות, והעלייה לישראל נדחתה שוב ושוב, ככל שהמשפחה גדלה. ביתנו הבכורה, שרון, נולדה ב-1963, תוך זמן קצר מכן ב-1964, נולדה ביתנו רות, וב-1966 נולדה ביתנו גבי.
כאשר החלנו להתארגן לקראת העלייה לישראל, פתאום הפתעה – הריון נוסף, ואז נולדה ביתנו הרביעית, חנה. עכשיו כבר היה ברור שלא ניתן לחכות יותר, ובשעה טובה, במרץ 1973, עלינו כולנו לישראל.
חיינו בתחילה במרכז הקליטה בפרדס חנה. תוך זמן קצר, עברנו לגור באזור השרון ברעננה. שם עברנו את טבילת האש הראשונה שלנו כישראליים אמיתיים – מלחמת יום כיפור.
בשלב זה, כבר חיפשנו בית קבע, ובחרנו לעבור לעיר, שהייתה ידועה אז במערכת החינוך הטובה שלה, כפר סבא. אף שמצאנו את הבית שלנו, עדיין ערך הציונות היה חשוב לנו, כולל החיבור לאדמה. היה לנו ברור שחיים עירוניים הם לא בשבילנו, ועל כן, בתחילת שנות השמונים, עברה המשפחה לגור במושב ירקונה.
החיבור למושב היה מיידי, הן לצד החקלאי (מרשה ואני, יחד עם הבנות, עיבדנו את הפרדס) והן לחברי המושב. גם לי וגם למרשה היה חשוב להיות חלק מחיי הקהילה, לכן, לאורך השנים, היינו חברים בוועד המושב.
במהלך השנים, מרשה הוציאה תעודת הוראה בבית ברל. אף, שלעולם לא עבדה כמורה במשכורת, היא התנדבה כמורה, בחינוך מיוחד, בהצלחה רבה, והצליחה להעביר ילדים מהחינוך המיוחד חזרה לחינוך הרגיל.
בשנת 1999 מרשה אובחנה כחולת סרטן. זו הייתה מכה קשה לכל המשפחה, במיוחד מאחר והרופאה האונקולוגית הקצתה למרשה מקסימום 60 יום לחיות. אבל מרשה לא הייתה אדם שמוותר, אלא פייטרית אמיתית. היא נאבקה בכל הכוח במחלה. לתדהמת כל הרופאים היא שרדה מעל ל-4 שנים.
בישראל היא עברה ניתוח, שלאחריו הרופאים עדכנו שהם לא עשו דבר, כי המצב היה כל כך גרוע. אבל מרשה לא ויתרה, חקרה ומצאה מנתח מופלא בארצות הברית, אשר אצלו עברה ניתוח שני שבמהלכו נכרת חלק מהריאה. תחושת האושר שלאחר הניתוח הייתה מדהימה. מבחינתנו, מרשה חזרה לחיים. ארבע שנים טובות עברו על כולנו, כאשר גם כל חברי המושב תומכים בכל דרך אפשרית.
לצערנו, הסרטן חזר. ניתוח שלישי במספר החזיר למרשה את החיים לעוד תקופה קצרה, אבל קצרה מדי. מרשה סירבה למות בבית חולים והתעקשה למות בבית בירקונה, המקום האהוב עליה. מרשה נקברה בבית הקברות של ירקונה, בקבר ליד קברה של ביתנו הבכורה שרון, אשר נפטרה בחו"ל, אבל תמיד אהבה את ישראל ואת המשפחה ועל כן ביקשנו לקבור אותה בירקונה.
מרשה נפטרה בזרועותיי. היא הייתה במקום שאותה אהבה, בבית שאותו בנתה, במושב ירקונה.
