9.5.1936 – 24.12.2021
.
אמא יקרה לי, חייך לא היו תמיד 'מלאי שיר'.
נולדת בפולין הרחוקה בשנת 1936 וכילדה רכה בשנים נמלטתם לאוזבקיסטן מאימת הנאצים. אימך לא שרדה ומתה שם מרעב. ואת עם אחיך, שניכם ילדים רכים בשנים, גדלתם בבתי יתומים עד סוף המלחמה.
תמיד אמרת לי בבדיחות הדעת שלכם היה יופי כי לא ירו בכם ברחובות. אצלכם מתו רק מרעב ומחלות. כן... ממש יופי.
עלית ארצה בשנת 1950 עם אביך ואחיך. אביך שראה את הכשרון האדיר שלך לחץ בכל מוסד שיכול היה שתרקדי ואכן רקדת אצל גרטרוד קראוס – אמנית גדולה בעלת שם.
חלפו השנים השתקעתם בכפר סבא ואת מצעירותך, התבססת בהוראת המחול לסוגיו - בבוקר בבית הספר לתלמידים, בצהרים במוסדות שונים, אחה"צ בחוג בלט פרטי ובערב מלמדת ריקודי עם לבוגרים.
המשכת ללמד בקצב הזה ובכפר סבא נטלת משך שנים רבות חלק משמעותי בארועי העיר והפכת לאייקון עירוני. דמות שהשאירה חותמה על דורות רבים של תלמידים, ילדיהם ונכדיהם.
עוד בנעורי אני זוכרת שהייתי נכנסת לאיזה בית עסק או מוסד כלשהו בכפר סבא ואומרת בגאווה (אם צריך או לא צריך) "אני הבת של ריבה". ידעתי שזה איכשהו יקנה לי נקודות זכות.
רק לאחרונה סיפרו לי שעד היום בחדר המורים ובמסדרונות בית הספר אוסישיקין - כפר סבא, שם לימדת כ-40 שנה, עדיין ריבה זה פירמה ושמך ופעלך נישא בפי כל. זאת אף כי את למעשה מזמן בפנסיה, כבר כמעט 30 שנה.
לאבא נישאת בנובמבר 1961. בדיוק לפני 60 שנה. החלטתם לעזוב את חיי העיר ולהיות לחקלאים בארץ ישראל. כך הגענו בשנת 1968 לירקונה.
עבדת פה קשה עד למאוד, כתף אל כתף עם אבא. בבוקר רצת לבית הספר ללמד, בצהריים בדרך חזרה ערכת בחופזה קניות הביתה, כי פה במושב אין צרכניה .נסחבת עם הסלים הכבדים באוטובוס. בשובך עוד הכנת לנו ארוחת צהריים ואז יצאת לעבודה במשק עם אבא לחלק תערובת לעופות , לטפל במשך ובבניתו.
וכשאבא היה נקרא תכופות למילואים ממושכים את היית זו שלבדך ניהלת הכל ביד רמה: עם בטן הריונית החלפת קווים בפרדס – זה, בשביל מי שלא יודע, להעביר צינורות מתכת משורה לשורה אחרת של עצים בכל פעם שההשקיה מסתיימת בקו הקודם. קמת בלילות לשווק עופות לסוחרים... בבוקר שאחרי היית קמה כמו לביאה מכינה אותנו, שלושת הילדים, למוסדות החינוך וממשיכה בשיגרת יומך כמורה בבית הספר.
לכן היום כשאני מסתכלת על עצמי או שומעת בסביבתי דיבורים על קשיים בשילוב קריירה ומשפחה – אני קצת מגחכת בליבי.
ואולם עבורנו הילדים, למרות שהורינו שרידי שואה, למרות תקופות פרנסה קשות בהעדר גב כלכלי והורים תומכים לאמא ואבא שהיו יתומים – היה לנו בית שמח, בית פתוח ומארח.
בזכות אמא וגם אבא, 'שזרם איתה' היה הבית מלא לא רק בחברים אלא גם במוסיקה קלאסית, מוסיקה ישראלית, ריקודים, ובאהבת מולדת דרך שירים עבריים. הכל תוך שימת דגש לאיכויות, לעיבודים לאומנות למילות ולכוונת השיר.
אמא, כל זה שהקנית לנו זורם היום בדמם שלי ושל אחי וגם אצל ילדינו. והוא חלק בלתי נפרד מאיתנו.
חדר הילדים בו גדלנו יחדיו שלושת ילדיך, היו בו שלוש מיטות, פסנתר, שולחן- כתיבה, ספריה ובאמצע עוד נערכו חזרות הכוריאוגרפיה לחגיגות המושב עם ילדי ובוגרי המושב שהפכו למופעים כמותם לא יהיו עוד לעולם. כך הפכה אמא גם לאושיית תרבות ודמות מפתח בירקונה.
אמא חינכה אותנו מגיל צעיר שהתפקיד של הילדים במושב זה לתרום לאוירה הטובה ובעיקר לתרבות ולחגיגות: להופיע, להגיע לחזרות באופן סדיר ובלי הנחות. והחזרות- אוהו! היו חזרות עם משמעת ברזל: את הרגל צריך להעמיד ככה ולא ככה. האינטונציה בדיקלום חייבת להיות בדיוק כזו ולא אחרת. וכל נעשה על ידך למען המושב, בחדוות יצירה מתפרצת, בטוטאליות, בהתנדבות מלאה ומתוך הרגשת שליחות.
אין עוד דברים כאלה היום. חבל...
וזה שיר שכתבה והלחינה נעמי שמר שכאילו נכתב עליך, אמא. הוא נוגן לבקשתך במסיבת יום הולדתך ה-70 וכולנו שרנו ורקדנו אותו בשמחה עם האורחים הרבים:
"רוקדת" –
"גרטרוד קראוס באה מאירופה / והיה לה סטודיו למחול
ואני ילדה רזה, חיוורת /ורוצה לרקוד יותר מכל.
גרטרוד קראוס אמנית גדולה / ואנחנו ילדות קטנות
ואל כף רגלנו הקלה/ הפסנתר שולח מנגינות...
ובינתיים ילדי בדרך / דור שני, שלישי ועוד
אבל אינני מוותרת / יש לי עוד הרבה לרקוד.
אולי עכשיו הקצב / הוא קצת יותר איטי
אבל עד קצווי העצב / אני איתכם, אתם איתי.
רוקדת - שנה אחר שנה /רוקדת - כמו ילדה קטנה.
יש בי כח, ויש בי אמונה /לרקוד , שנה אחר שנה..."
