שלושים שנות צופית

פרק ו • כניסות

. פרליס / עמ' 128-133

''אלמלא היה בדורות השעבוד וההשמדות קיים בנו החוש של ''כל ישראל ערבים זה בזה'' - כלום היו נמצאים לנו האנשים המקיימים צורות חיים של שיתוף ואחריות הדדית?''
(ברל כצנלסון).

כשאר ישובי ''התישבות האלף'' קם מושבנו בתנאים מיוחדים, כגון: שטח קרקע מצומצם, תקציב מוקטן לבית, מטעים וציוד משקי אפסי. ואם חרף כל התנאים האלה התבצרנו במקום, נאבקנו עם תנאים שהיו לאין ערוך קשים יותר מתנאי ההתיישבות שקדמה לנו, החזקנו מעמד וגם הגענו להישגים יפים - הרי עשינו זאת בכוח הציוני-חלוצי שפיעם הקרבנו, החל מהחינוך הציוני והפועלי שרוב החברים קיבלו עוד בגולת רוסיה, פולין וליטא, דרך המאבק לעבודה עברית במושבה וההתארגנות באריגון להתיישבות אינטנסיבית בפתח תקוה, עד ליום בו עלינו על הקרקע והתנחל במקום שניתן לו השם צופית.

עקב התנאים המיוחדים של ''התיישבות האלף'', נזקקו החברים, רובם ככולם לעבודת חוץ, שהיוו את היסוד גם לכלכלת המשפחה, גם לחסכונות לפיתוח המשק, לו הקדישו את השעות שלאחר העבודה, השבתות והחגים. בשעות הלו - לפני היציאה לעבודה בבוקר ולאחריה, עיבדו את הפרדס בן 7 הדונם ופיתחו לול ורפת (בתקופה הראשונה בממדים מצומצמים) על המגרש שעל יד הבית בן 2.5 דונם ועל 2.5 דונם - אדמה רזרבית - זרעו ירק לרפת וללול וגידלו קצת ירקות.
על יחידת הקרקע שבהתחלה היתה 9.5 דונם, התחיל כל אחד לבנות את משקו וכולם יחד (48 משפחות) לבנות את המושב, מוסדותיו וחייו הציבוריים. החברים היו צעירים מלאי מרץ, וזה בא לידי גילוי לא רק בעבודה אלא גם בשטחים שונים אחרים - באירגון, חברה, חינוך ותרבות.

בשנת 1936 פרצו מאורעות הדמים בארץ והיממה חולקה: היום לעבודה בחוץ ובמשק, והלילה לשמירה. היינו ישוב ספר ואנשים מעטים, ותקופה ארוכה הוטל על כל אחד לצאת לשמירה 2-3 לילות בשבוע.
המושב כולו היה מגוייס ובמצב הכן, לרבות החברות, שביום היו עובדות במשק החצר - בלול וברפת וגם בגן ירק קטן, ובערבים היו מתאספות ללמוד תורת ''עזרה ראשונה''. ולא עוד אלא חברות רבות עבדו אף הן עבודות חוץ כמבררות ועוטפות בפרדסי הסביבה. בשנת 1938 החל הפרדס שניטע ב -1932 נותן פרי. היבול היה מבורך, ובאותה שנה עוד הספקנו לשלוח מפרותינו לחו''ל. שנה אחת אחרי כן פרצה מלחמת העולם השניה וייצוא פרי ההדר נפסק ומקורות הפרנסה נסתמו.

העבודה בפרדסים ובבנין - שני מקורות התעסוקה הראשיים - נפסקה, ולא היתה ברירה אלא לחפש אפשרות קיום משטח האדמה המצומצם שעמד לרשותנו מחוץ לפרדס. כל שעל אדמה יוצל, ולאחר שקיבלנו עזרה מהחברה המיישבת, מחברת המים והבנק למשכנתאות וכן מ''ניר'', רכשנו צינורות, חכרנו אדמה בסביבה והתחלנו לגדל עליהן ירקות ותפוחי אדמה. אינסטלציה קבועה לא היתה בשטחים והחברים סחבו את הצינורות מחלקה לחלקה (צינורות אלומיניום קלים טרם היו בארץ). השקו בלילות כדי לחלק בשיוויון את המים המעטים, כי הבאר שלנו סיפקה מים גם לשדה ורבורג השכן. גם הפרדס, בן 7 הדונמים והנטיעות שע''י הבית, דרשומכל אחד השקעת ימי עבודה להחזקתם, והפרדס למרות אי רנטביליותו צריך היה לטפל בו ולשמרו לימים טובים יותר.

שנות המלחמה שבשביל הישוב בארץ היו המשך למאורעות 1936-39 החזיקו אותנו במתיחות בלתי פוסקת ובקושי רב הצלחנו לקיים את המושב ומוסדותיו. רק תודודת לליכוד הפנימי ולקשר ההדוק עם המוסדות המרכזיים, יכולנו לעבור את התקופה הקשה. רק בשנים 1942-3, כאשר במצב בחזית השתפר - שופר המצב הכלכלי. לפי שהכפר העברי הפך לגורם חשוב בייצור החקלאי לאספקת צבאות בנות הברית במזרח התיכון, התחילה ממשלת המנדט להעניק הלוואות למשק להרחבת רשת המים, לזבלים ולאספקה לבעלי החיים - דבר שהקל בנשיאת העול.
המאמצים המרובים נתנו פריים, וכאשר בשנת 1943 נחוג הצופית חג העשור להתיישבות האלף, ונערך כינוס בהשתתפות נציגי עשרת המושבים של התיישובת זו וראשי היישבו, צויינו גם ההישגים שלא היו מעטים גם בשטח המשקי-כלכלי, גםבשטח החברתי. ועוד דבר צויין: בצופית לא היו עזיבות על אף הנסיונות הקשים שנתנסה בהם המושב.
כל 48 המשפחות שעלו למקום המשיכו. נעדר רק החבר טוביה רבינוביץ ז''ל, שנפל במאורעות 1936.
מיום היווסדו שקד המושב לחינוך בניו - החל מגיל שלוש שהוא גיל הגן עד תום עשר שנות לימוד בבית הספר. מזה 8 כיתות יסוד בתוך המושב ושנתיים על יסודיות בבית ספר תיכון כללי או חקלאי. בבית הספר היסודי-ממלכתי הקיים בצופית לומדים כעת 220 תלמידים (היו שנים שמספר התלמידים הגיע ל - 250) והוא משותף לצופית ולמושבים השכנים גן-חיים ושדה-ורבורג, כן לומדים השנה גם ילדי העובידם מבית ברל ואחרים. ילדי צופית גופא מגיעים ל-55, מלבד ילדי הגן. על מתכונת של 10 שנות לימוד, פרט לגן, הוחלט בשנת 1940, בסיים המחזור הראשון את לימודיו היסודיים.
המושב דואג כל השנים שהלימודים בבית הספר יעמדו על רמה נאותה וההישגים משמשים גמול למאמצים המושקעים במוסד החינוכי.

גם אחרי שעות הלימודים קשורים הילדים לביה''ס וצלילי נגינה וקולות שירה בוקעים מתוך כתליו או מהחצר היפה המוקפת גדר חיה, בין אם זה בקבלת שבת או בערבים אחרים. חלק מהמורים נמצאים יחד עם הילדים בשעות הערב. כך נוצרה פינה תרבותית יפה בתוך הכפר העובד.

בד בבד עם הדאגה לחינוך הילדים שקד המושב לספק צרכי התרבות של החברים, וכמסופר במקום אחר, נבנה ב - 1938 בית העם ע''ש משה צוקרמן, המשמש כבית תרבות להרצאות, להופעות ולמפעלי תרבות אחרים. בתוך הבית שוכן גם המועדון לזכר בני המושב שמסרו את נפשם להגנת הארץ. גם ספריה ציבורית קיימת בתוכות.
בכניסה למושב נמשכת שדרה יפה ומטופחת לזכר בן שנפל. בקרבת בית העם נבנתה עוד ב - 1036,באמצעים הדלים של המושב, מרפאה ועובדים בה רופא וחובשת מטעם קופת חולים, המגישים עזרה רפואית למושב ולסביבה.
האיר לנו המזל וזכינו ובשכנותנו מתנוסס לתפארת ''בית ברל'' - אכסניה לתורה וחינוך לכל הארץ ולמתלמדים רבים מחוץ לארץ. ''בית ברל'' נבנה בהתחלתו על אדמות המושב וחברינו ובנינו מבקרים בו תכופות לשמוע הרצאות, סימפוזיונים וכו'.
כאמור, פרצה מלחמת העולם השניה כשהמושב עוד היה בראשיתו. שנות המלחמה הראשונות היו קשות ביותר ומסודות הכפר הועמדו בפני הצורך לדאוג שלא יהיה ''רעב בתוכנו''. כדי להבטיח את המינימום לכל משפחה קויימה חלוקהת מצרכים ראשוניים לפי גודל המשפחה וצרכיה. סידור זה כלל גם את הלבוש ההכרחי.
העזרה ההדדית - אחד מעקרונות המושב היסודיים - קויימה במלואה. לחברה חולה או יולדת ניתנה עזרה ע''י החברות בתורנות, ולחבר חולה ניתנה העזרה מחבר לחבר לפי מיטב המוסרת המושיבת.
רק לאחר זמן הוחלפה העזרה הישירה ע,י מתן עזרה משקית וכספית בהתאם לתנאיו של כל פרט ופרט. יד האירגון היתה בכל ולילות רבים ישבו החברים בישיבות ממושכות כדי להסדיר את העניינים.

עם כינון מדינת ישראל והשלמת מכסות הקרקע עד 30 דונם ליחידה, עבר המושב לפסים רחבים. יחד עם תוספת הקרקע ליחידות הוותיקות נתאפשר לנו לקלוט 34 משפחות עולים חדשים, בתוכם גם מהמפעל ''מן העיר אל הכפר''. כל משפחה קיבלה יחידת קרקע של 27.5 דונם. הקליטה לא תמיד היתה קלה לקולטים ולנקלטים גם יחד. זו פרשה בהיקף ארצי אשר טובי אנשי הישוב משתדלים למצוא לה פתרון. בדרך כלל נקלטו החברים החדשים יפה במשק ובחברה, ואנו מקווים שבמשך הזמן יתערבו כליל במקום ויגובש ישוב אחיד שלא יוכר בו הבדל כל שהוא בין וותיק לחדש.
ב - 1959 יושבו במושב 7 משפחות בנים, כל אחת קיבלה יחידה בת 27.5 דונם. מפעל זה עלה יפה לכפר במאמצים מרובים, כי טרם קיבלו מתיישבים אלה תקציב התיישבותי.

צופית מונה כיום 36 5 נפש. 2 בוגרים מעל גיל 18, ו-119 ילדים, כן ירבו.
השטח הפיזי של המושב מגיע ל - 2950 דונם, לפי החלוקה דלהלן:
פרדס נושא פרי - 1.435 דונם
פרדס צעיר - 660 דונם
מטע סובטרופי ונשירים - 38 דונם
גידולי שדה וגן ירק - 577 דונם
חצרות ודרכים - 250 דונם

סה''כ 2.950 דונם

במושב קיימות שתי בארות עם תפוקה של 650 ממ''עק לשעה. בשביל פרדסי ההרחבה מקבלים מים ממפעל המים בכפר סבא, משום שהם נמצאים הרחק מן המושב. כן קיימות 3 בריכות אגירה עם קיבולת של 1050ממע''ק. המושב זקוק לבריכת מים נוספת.

במשק החי:
מטילות 28.665
להקות רבייה 4.600
פרגיות ואפרוחים 10.950
ראשי בקר 76 ראש
סוסים ופרדות 14
חמורים 18

כן עומדים לרשות המשק 25 טרקטורים, 2 מכוניות משא, שתי מדגרות עם קיבולת של 20.000 ביצים.

שיווק
בתשכ''ג שיווק המושב:
5. מיליון ביצי מאכל
380.000 ביצי רבייה
105.000 טון תפוחי אדמה
10 טון בטנים
4240 טון פרי הדר (בתוך זה 410 טון קלמנטינות ודנסי לשוק המקומי)
90.000 ליטר חלב.

המושב מימן את ההשקעות הנוספות שלו בעזרת המלווה האמריקאי שניתן לפרדסנות לאינסטלציה ולרכישת מכוניות וטרקטורים, וכן ממלווה הפיתוח ע''י בנק החקלאות לישראל.
אשר לניהול הכפר קיימת מועצה נבחרת באסיפה כללית הבוחרת מזכירות פעילה וועדות שונות. החברים יחד עם עובדי הציבור עושים כמיטב יכולתם לשרת את הכפר. מוסדות המושב מקיימים קשר הדוק עם המוסדות במרכזיים והמשקיים של הסתדרות העובדים, המרכז החקלאי ותנועת המושבים. המושב רואה עצמו בלתי נפרד מציבור הפועלים והציבור החקלאי העובד בארץ ושומר על הקשר הרעיוני והאירגוני עם ציבור זה.
עם ציון שלושים שנות קיום צופית אנו זוכרים בצער את החברים שעלו לפני 30 שנה למושב ואלה שבאו אחר כך ולא זכו לראות את הכפר בשיגשוגו. 16 חברים וחברות כרעו נפלו תחת המשא הכבד ונסתלקו מעולם החיים, על פי רוב גיל פחות מ-50. זכרם לא ימוש מקרבנו.

''בחיי הכפר כבחיי יחיד, לא רק המוות הוא אסון, אבל המוות הוא הגדול שבאסונות - כי אחריו החידלון, חלל ריק שאין למלאו. המצבות הללו המשקיפות אל כפרינו מספרות: יחד חיינו, יחד רקמנו אתמסכת החיים ואותה הכריע הגורל. אל תשכחונו!''
(מתוך ''באושר וביגון'' מאת דבורה דיין)