קיבוץ נען

שטיין הניה

תאריך לידה: 28/06/1912
תאריך פטירה: 09/04/2000
ארץ לידה: רוסיה

פיסות חיים

הניה, ילידת 1912, מספרת לאהובה פוקס על חייה:
"המוזיניק" של הוריי, משה ופרל.
נולדתי ברוסיה (כיום אוקראינה) בעיירה גורודק שהיתה בה קהילה יהודית עם שני בתי כנסת.

אצל הוריי היו אלה נישואין שניים בעקבות מחלות. אבא הביא איתו שלושה בנים – שניים צעירים והבוגר
היגר לאמריקה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ואני לא זכיתי להכיר אותו.
לאמא היו שתי בנות שאחת מהן התחתנה ועזבה את הבית, וזכיתי להכיר אותה רק לאחר גמר מלחמת העולם הראשונה.

מהנישואים השניים היו שלושה ילדים: האח הגדול – חיים, האחות – צביה, ואני, הצעירה.
גרנו בבית גדול ומסודר. הפרנסה היתה טובה. חנות גדולה – מין כל-בו ומכל טוב.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היינו פליטים באזור אוסטריה. לאחר המלחמה חזרנו לגורודק שהיתה חרבה ברובה,
ואז עברנו למלניצה – פולין, על מנת להתארגן לנסיעה לארצות הברית, לאח הגדול, וחיכינו ל"קבוטה" – רישיון הגירה,
וכך נשארנו במלניצה וההורים הקימו שוב חנות כל-בו. האזור הזה היה שייך כבר לפולין. התחלתי ללמוד בבית ספר פולני.
אחד האחים נהרג בפוגרום על ידי הפורעים הפולנים כשהוא היה בן 22. האח השלישי הספיק להתחתן ועבר לעיירה
מזביץ, קרוב על ידינו. אני עוד זוכרת שנסענו מהעיירה שלנו ברכבת לחתונה. כך שנשארנו בבית שלושה ילדים.
הבנים למדו ב"חדר", ואני למדתי בבית הספר הפולני רק כמה כיתות ואחר-כך למדתי בבית שלנו וגם בשיעורי ערב.

בעיירה שלנו הקימו סניפים ציוניים כמו "השומר הצעיר", "החלוץ הצעיר" ו"החלוץ".
אני הצטרפתי ל"חלוץ", ובגיל עשרים ושתיים עברתי להכשרה בקלוסובה.

רוב הזמן עבדתי במטבח. בתקופה הזאת קיבלו בפולין מעט סרטיפיקטים, ולמזלי זכיתי בשנת 1935, בהיותי בת עשרים ושלוש, לעלות לארץ ישראל. בבית העולים נפגשתי עם עוד כמה בנות, ובני מרשק, מגבעת השלושה, שלח אותנו
לקיבוץ נען. מהקבוצה הזאת נשארתי רק אני.

בבית ציידו אותי לקראת העלייה מכל טוב. בדרך מחיפה אבדה לי מזוודה אחת, אבל בסוף היא נמצאה והגעתי לנען
ב-10 בינואר 1935 בשעה 22:00 בלילה, בחושך.

לא היה איפה לשכן אותי. פינו לנו כמה חדרים לעולים החדשים. בנען לא הכרתי אף אחד. כמו רוב חברי נען
התחלתי לעבוד בפרדסי רחובות, וכעבור זמן קצר העבירו אותי למכבסה, שכיבסו בה בידיים, ומפה למכבסה המכנית
שבה קלט אותי יוחנן פרידברג. מהמכבסה עברתי לעבוד במפעל העגלות עד שהוא נסגר כעבור שלוש שנים.

בתקופה הזו נען קיבלה אדמות מעבר לפסי הרכבת. היתה זו אדמת בור והחלטנו להקים גן ירק בהדרכתו של גלילי ב'. התרכזנו מספר בחורות ועבדנו מבוקר עד ערב, עד שהפכתי בעל כורחי, למרכזת גן הירק.

בחורף 1947, עם תחילת מלחמת השחרור, עברתי לעבוד בבית ברל, שהקימו אותו כבית הבראה לילדי הנוער העובד, ובהמשך ללוחמי הפלמ"ח.

באותה תקופה גייס אותי אהרון שניידרמן, שהיה אחראי במזכירות הקיבוץ המאוחד לשטח המשקי, לקיבוץ משמר הנגב, להקים שם גן ירק. כעבור זמן החלה פלישת המצרים, קווי המים נהרסו ואי אפשר היה לפתח משק.

באביב 1948, לפני הכרזת המדינה, חזרתי לנען. בתקופה זו נען הקימה את מפעל ההשקיה – ממטרות "הסביבונים",
ואני הייתי הבחורה הראשונה שנכנסה לעבוד במפעל, עם יעקב בן אריה ויצחק שיפריס. מאז המשכתי בהפסקות
קטנות לעבוד במפעל.

מאז נפרדתי ממשפחתי המשכנו בקשר מכתבים הדוק עד שנת 1942, כאשר הגרמנים כבשו את האזור ונכנסו לרוסיה.
אז גייסו את אחי – חיים – לצבא הרוסי, והוא היחידי שנשאר מכל משפחתי, ועד לסוף חייו חי בקנדה.
הוא נפטר והשאיר אחריו אישה ובן.

ב-1945, לאחר גמר מלחמת העולם השנייה, קיבלתי מכתב מאחי ברוסיה ממנו נודע לי גורל יתר בני המשפחה.
עשרים וארבע נפשות. מי שהיה בין הפרטיזנים ונותר בחיים, רצחו אותו הפורעים הרוסים.
הקשר היחיד שנשאר לי זה רק עם אחי חיים. בתקופה זו נוצר לי גם קשר עם משפחתו של אחי הבכור, שעזב את פולין בצעירותו לאמריקה ונפטר בינתיים. אחי זה השאיר בן שביקר אותי בארץ.

לצערי – מבני העיר שלנו נשארו מעטים, ועד לשנים האחרונות קיימנו מפגשי זיכרון.

עם הגיעי לנען, בודדה, יצרתי קשרים הדוקים עם מספר חברים. בהתחלה גרתי בכל מיני שיכונים זמניים כמו אוהלים,
סוכות ובצריפים. כאשר הקימו את הבתים ליד בית הקברות הראשון עברתי לגור שם בשכנות עם מינה ומוטקה רובין,
לוטקה וישראל אוטיקר ובלומה ופנחס ניר. נוצרו בינינו חברות וקשרים, גם עם הילדים.

בשנת 1958 עברתי לגור באזור ה"בנדס" בו אני גרה עד היום. לדאבוני כל השכנים הקרובים שלי מאזור בית הקברות
כבר לא בחיים – הייתי מאד קשורה אליהם ומתגעגעת.

בשנת 1959 נסעתי לביקור אצל האחים שלי בקנדה ובארצות הברית, שקרוב לעשרים וחמש שנה לא ראיתי אותם –
את האח שעבר את השואה, ואז גם נפגשתי עם משפחתו של אחי הבכור, שלא זכיתי להכירו לפני כן.
שהיתי שם קרוב לחצי שנה. הנסיעה הזו היתה במימון המשפחה.

עם שובי מארצות הברית, בת ארבעים ושש, חליתי, עברתי ניתוח ב"קפלן" וטיפולים ב"זמנהוף" וב"בלינסון".
אני זוכרת את מוטקה רובין ואברהם פוקס מסיעים אותי בבוקר, ולאחר הטיפולים הייתי חוזרת באוטובוס.

במשך אותן שנים עבדתי במפעל, המשכתי לטייל, ביקרתי ב-1982 שוב את המשפחה בארצות הברית וקנדה.
בין לבין נסעתי בטיולים מאורגנים למצרים וליוגוסלביה.

* * *

מגיל 75 מצבה הבריאותי של הניה הדרדר, ובגיל 84 היא עברה לשהות בבית הסיעודי.

וכך היא כותבת ב-6.2.2000:
"כעת אני יותר מפוקחת ומבינה שעד סוף חיי אשאר בבית הסיעודי. אני, שכל חיי הייתי עצמאית וגרתי ביחידות,
נמצאת בחדרי החולים ביחד עם חולים מזדמנים עד שאקבל חדר לעצמי. וכך עוברים לי הימים...