קיבוץ נען

כהן מרים

תאריך לידה: 01/03/1913
תאריך פטירה: 02/03/2010
ארץ לידה: פרס
בן זוג: אליעזר כהן

פיסות חיים

דברים על אמא – עודדה ריילינגר

אמא שלנו היתה עתידה להיוולד לחיים אחרים לגמרי.
המשפחה חיה בפרס, בעיר שירז. משפחה עשירה ומכובדת בקהילה.
האב היה צורף אומן ובעל כמה חנויות לכלי כסף וזהב.

ביום אחד מר ונורא, המוסלמים ערכו פוגרום, הרסו ובזזו את כל החנויות של היהודים.

המשפחה החליטה לעלות לארץ ברגל. עוד קודם שלח האב לארץ עם יהודי אחר, חבית מלאה זהב ויהלומים,
כדי שיהיה ממה להתחיל.

לרוע המזל – שדדו גם אותו בדרך. כשהאב קיבל את הבשורה – התמוטט ומת.
האם נותרה לבדה ועוד גילתה שהיא בהריון.

היא זרקה את עצמה על האדמה וניסתה בכל דרך להפיל את העובר. אך אמא בתוכה כבר החלה במלחמה לחיים.
אחרי תלאות איומות הגיעה השיירה לארץ, לירושלים. כאן נולדה תינוקת וקראו לה: מרים.

זמן קצר אחר כך חלתה האם ומתה.
באין בית ומשפחה התגלגלה הילדה הקטנה מבית יתומים לבית יתומים.
היתה לה אחות שכבר היתה נשואה בארץ, גדולה ממנה בשנים רבות, אך לא יכלה לגדל אותה.

אמא ניסתה לברוח אליה שוב ושוב – אך כל בריחה הסתיימה בעונש. פעמים רבות הלכה לישון רעבה ומוכה.
פעם, בגיל שנתיים, אצל איזה דוד, היא טיפסה על גג שטוח, נפלה מגובה ושברה את האף.
האף השבור הזה וצלקת גדולה במצח – ילוו אותה כל חייה ככתם.

בכיתה ד', בת 10, עברה אמא לכפר הילדים שפייה, ושם לראשונה חשה חופשיה ומאושרת.
היא היתה ילדת טבע פראית, אך גם תלמידה טובה וחרוצה.
שם התגלו הכשרונות המיוחדים שלה – הריקוד והכישרון למלאכת יד אמנותית.

דוד בנבנישתי המיתולוגי היה המורה והמחנך שלה. הוא אהב וקידם אותה במיוחד.

בת 15 נאלצה לעזוב. עברה לעיר הגדולה והחליטה לממש את חלומה להיות רקדנית.

היא התקבלה ללימודים בלהקת גרטרוד קראוס, וכדי לממן את הלימודים והחיים עבדה במפעל "טריקו ליבר",
שם התחילה בתפירת כפתורים, אך התקדמה מדרגה לדרגה.

כעבוד שנה נקראה לשיחה בהנהלת הבלט, ואלו המילים שנאמרו לה: "את אמנם רוקדת יפה מאד –
אבל איך את חושבת להופיע על במה עם אף שבור כזה? ... את לא מספיק יפה... מצטערים..."

המשפט הזה השפיע חזק על דרכה ואופייה להבא. אמא חשבה כל ימיה שהיא מכוערת.
ביוזמת "הנוער העובד", אליו הצטרפה הודות להסתדרות, שארגנה את כל הנוער שעבד אז בחרושת ובמפעלים,
היא הגיעה לחברת נוער בעין חרוד.

שם גילתה שרק לבני הקיבוץ הזכות ללמוד. היא נשארה עם הזכות לעבוד כל היום,
ובערבים מותר היה לחברת-הנוער לבלות עם בני הקיבוץ.
זה קומם אותה, אך בכל זאת התאהבה בחיי הקיבוץ והחליטה שזה מה שהיא רוצה.

בת 17.5 באה לבדה לנען, כי שמעה ש"הנוער העובד" מקים קיבוץ חדש ורצתה להיות בין הראשונים.
אמא הקימה בנען את גן הירק הראשון וניהלה אותו במשך כמה שנים.
כשלא עבדה, בערבים, היא רקדה.

אבא התאהב בה אחרי שראה אותה רוקדת עם מיטב הבחורים שעמדו בתור לבקש ריקוד.
אבל אבא לא ידע לרקוד. הוא חיפש ומצא דרך לליבה: הכולרבי!
יום יום ביקש שתביא לו כולרבי, ואחרי הרבה כולרבים הם הצליחו להקים משפחה לתפארת.

אנחנו כילדים תמיד היינו לבושים בסוודרים הכי צבעוניים, בחולצות הכי רקומות ואחר כך בצעיפים הכי דרמתיים –
הכל מעשי ידיה של אמא, שגם רקמה מפות נפלאות ושטיחים "כמעט פרסיים"...

איך היא הצליחה להקים גן ירק מבלי ללמוד חקלאות? איך היא חינכה דורות של ילדים מבלי ללמוד חינוך?
איך היתה למורה למלאכת-יד בבית הספר ללא לימודי אמנות? מי לימד אותה להיות אמא?

הביישנות שלה, הצניעות הטבעית וחוסר כל משיכה לחומרנות – לימדו אותה לא לבקש ולא לדרוש.
ללמוד הכל בכוחות עצמה. כל החיים היא לימדה את עצמה. אוטודידקטית למופת.

אמא ואבא היו שני הפכים. בעוד אבא אהב חברים, אהב לבלות בהצגות, אופרות, בתי קפה ומסעדות –
אמא לא שיתפה פעולה. לא בטחה בהופעתה בין זרים וחדשים.
אחרי העבודה – שהיתה אז "כל חיינו" – היא שקעה בספרים ובמלאכות-יד, ואהבה להיות בבית,
עם התה והלימון והספרים החדשים. דרך הספרות היא נפתחה לעולמות אחרים, חיה חיים של אחרים,
מלאי הרפתקאות, תעוזה, דרמות ורומנטיקה. זה היה "המקלט מעט"...
אני, לעומת זאת, שמחתי מאד להחליף את מקומה בבילויים אם אבא...

לעולם אני לא אשכח איך, אבל תמיד, אמא הגנה עלינו ועמדה לצידנו בכל מצב. כשהבאתי חבר חדש –
אמא מיד אהבה אותו, בזמן שאבא גירש אותו מהבית בקללות. אם אחד מאיתנו לא הצטיין במשהו,
או חלילה נכשל – אבא רתח ואמא קיבלה אותנו ללא שמץ של ביקורת או שיפוט.

לפני ארבעים ושתיים שנים אבא נהרג. אחרי ההלם והאבל הראשוני – נדמה היה שאפילו קצת הוקל לה.
היא יזמה חברויות עם חברות אחרות למטרות בילוי. היא נסעה הרבה פעמים לחו"ל וגילתה פנים אל פנים את כל הנפלאות עליהן קראה בספרים. היא לא הפסיקה לטייל ו"נדבקה" גם לטיולי האולפן והמתנדבים. היא נסעה יותר למופעים, היא התחילה "לקלף" מעצמה את הביישנות, קיבלה יותר בטחון. אחרי הצהריים ובערבים
היא נסעה לבית הספר למבוגרים וסוף סוף היה זמן ושקט ללמוד תנ"ך, ספרות, ידיעת הארץ ומה לא...

אחרי שתם פרק העבודה בחינוך – היא נכנסה לעבוד במפעל הממטרות, בחריצות והתלהבות של נערה,
וחגגה שם 90.

ואז באו ימים אחרים. היא נעשתה דמנטית וחיה בגן-עדן חדש משלה. היא היתה מאושרת מכלום, היא כבר לא כעסה על כלום, היא לא עשתה כלום, היא לא קראה כלום, אך היא לא ויתרה על ערמת ספרים על השולחן. היא לא רקמה
ולא סרגה ולא תפרה. היא כבר לא אפתה את העוגיות שלה, העוגיות הכי מפורסמות בארץ, ולא שלחה לנו יותר חבילות. היא לא זכרה את ימי ההולדת שלנו, וגם כשטרחנו להזכיר לה – היא לא הבינה מה אנחנו רוצים ממנה....
היא לא ידעה כבר לטלפן וגם לא איך להחזיק את השפופרת כדי לשמוע אותנו. היא לא ידעה איך להדליק טלויזיה – אבל היא סיפרה והתפארה שוב ושוב שהיא קוראת וסורגת ורוקמת והכל! היא חזרה על המנטרה שהכל נפלא, השמש זורחת והפרחים פורחים בשבילה – היא לא התלוננה לא דרשה כלום. אך אנחנו ידענו שהיא רק חיכתה וחיכתה כל הזמן שהילדים והנכדים יבואו לארח לה לחברה. במפגשים של כולנו – היא פרחה, היתה עליזה ופעילה כל הזמן.
היא רצתה להתפנק, להתחבר ולהתנשק יותר מאי פעם.

ואז חלה ירידה תלולה בהתנהגות שלה. בחודשים האחרונים הפסיקה כמעט לגמרי לאכול לשתות.
רצתה רק למיטה. לישון ולישון. האם ביקשה למות או שכחה לאכול?...

אמא התחילה להיגמר אל תוך עצמה. הלכה והתמעטה. בקושי הלכה על רגליה. מאז האירוע ביום שלישי שעבר, כשהביאו אותה ל"בית הדרים", היה נדמה שהיא מתאוששת, שהיא שמחה להיות בין אנשים ובתוך פעילויות.
ביום שישי האחרון היתה במצב רוח מרומם ואמרה לי: "אני מחובבת כאן על כולם..." המציאה מילה – מחובבת...
היא, שבבית רק רצתה למיטה – סירבה בתוקף להיכנס לתוכה. היא לא עייפה – אמרה – כי ידעה שפרוש הדבר –
סוף הביקור. היא בכתה כשנפרדנו. גם אנחנו...

אמא'לה – הנה באנו שוב, כולנו כאן, ואת משוחררת למנוחת עולמים. בחודש מרץ באת לעולם ובחודש מרץ,
כעבור 97 שנים – עזבת אותו כמו שרצית, בלי כאבים ובלי התערבות.
לבד עשית הכל – אמא קטנה שלנו, אמא ילדה שלנו... באהבה נחשוב עליך ונזכור.

ותודה גדולה לכל המטפלות שעזרו ותמכו באמא בנאמנות ואהבה – הכל. גם היא אהבה אתכן.

הילדים שלך וכל המשפחה