קיבוץ נען

דבוסקין מרים

שם משפחה קודם: פלינט
תאריך לידה: 01/07/1915
תאריך פטירה: 02/02/1993
ארץ לידה: פולין
בן זוג: שמואל דבוסקין

פיסות חיים

אמא נולדה בשנת 1914 בעיר פיוסטשנה שבפולין למשפחה דתית-חסידית.
בגיל שמונה עלתה ארצה יחד עם אחותה יהודית, שני אחיה ואמה, והצטרפה לאביה,
שעלה שנה לפני כן.

בתחילה התיישבה המשפחה בתל אביב, אולם בשנת 1923 עברה המשפחה לירושלים,
ומשם לתקופה קצרה לגוש עציון, והיתה בין מקימי כפר אדר.

בגיל שש-עשרה עזבה אמא את היהדות החרדית, ויחד עם אחותה הצטרפה לקומונת "הנוער העובד" בירושלים
שחלק מחבריה הגיע בסופו של דבר לנען.

אמא הגיעה לנען ב-1932 כאן פגשה את שמואל. במשך השנים הבאות עזבה המשפחה
את הקיבוץ פעמיים וחזרה, אולם מאז 1939 נשארה המשפחה כאן בנען.

אמא, כחלוצה ובעלת עקרונות הגשמה בעבודה, לא בחלה בשום עבודה קשה כקלה. היא עבדה
בסיתות אבנים עבור הצבא הבריטי, בהקמת מחנה תל-נוף, עבדה בפרדסי רחובות, אריזת פרי
בפרדסי "יכין" – ועוד כהנה וכהנה עבודות פיזיות.

עם התרחבות העבודה במשק עבדה אמא שנים רבות בכרם ובמטע, בלול, בבתי הילדים ובאקונומיה.
הגיל עשה את שלו ואמא הצטרפה לאבא בעבודה במפעל. במפעל התמידה בעבודתה בקו הייצור וההרכבה
ודרשה לשמור עבורה מכונה ייחודית.

לאחר שנים רבות במפעל הממטרות עברה לעבוד בשנותיה האחרונות בהרכבה ב"בית שקמה".
אמא ראתה בעבודה לא רק יעד של תעסוקה אלא גם ציווי להמשיך ולייצר – כל עוד היה הדבר בכוחה.

אמא נפטרה בשנתה ביום 2.2.93. אולם גם בערב שלפני פטירתה המשיכה בעבודתה בהרכבת חלקי ממטרות,
אותה הפסיקה רק כאשר עלתה על יצועה שממנו לא קמה עוד.

הזיכרון החד ביותר שנשאר לי מאמא חוזר לימי "השבת השחורה". אנו חבורת ילדים בגיל שש,
עומדים על המרפסת של בניין הקומתיים ליד בריכת המים, וחוזים כיצד הופכים הבריטים את הקיבוץ
בחיפושי נשק ואוספים את הגברים לחקירה ולמשלוח לרפיח.
אבא נעצר גם הוא, נחקר ובסופו של דבר נכלא ברפיח. אמא, שהיתה עדה להתנהגות הבריטים,
התנפלה על חייל בריטי בניסיון נואש למנוע את מאסרו של אבא. עד היום זכורה לי התמונה
כיצד אותו חייל בריטי מנסה להשתחרר מאחיזתה ובסופו של דבר מכה אותה בראשה בכת הרובה.
אמא, זבה דם, מוחשת לטיפול במרפאה, ואבא מבלה חודשים ברפיח.

חיי הקיבוץ לא קלים לאמא. שנים רבות התקשתה להשתחרר מהדלות שאפיינה את חיי המשפחה בפולין
ותחילת דרכה בארץ. לאחר מותו של אבא לקתה בליבה וחייה נעשו קשים עוד יותר.
אף על פי כן סירבה לדבר ולשמוע על אפשרות שתעבור מביתה למקום ותנאים נוחים יותר.
הרגשתנו היתה שנען היה ביתה ובנען היא מתכוונת לסיים את חייה.

המוות פקד אותה בשנתה. איננו יודעים האם ידעה כי קיצה קרב או שליבה העייף חדל לפתע לפעום.
אולם בטוח אני שאם הדבר היה בידה היתה היא בוחרת להמשיך את חייה בדיוק במקום שבו נפסקו.

את אהבתה למשפחה ביטאה מעט במילים והרבה במעשים, בהכנת דברי מאפה, גידול שתילים
וקקטוסים והשתתפות פעילה בכל אירועי המשפחה.

לנו, ילדיה, נכדיה וניניה, נותרה רק הריקנות של פרידה מנפש פשוטה ואוהבת, שקיבלה את החיים כפי שהם.

יהי זכרה ברוך!

דני