קיבוץ נען

כץ פרץ

תאריך לידה: 18/06/1910
תאריך פטירה: 08/06/1988
ארץ לידה: גרמניה
בת זוג: ציפורה כץ

פיסות חיים

פרץ – בתמצית "אהבה"

פרץ נולד בגרמניה ב-1910 בלידה מסובכת, שתמיד טען בהומור, שהותירה בו סימנים.
על אף היותו בן למשפחה מסורתית בעלת אופי בורגני, נטה כבר בגיל צעיר לציונות ולחיי יצירה בארץ ישראל.
כדי להכשיר עצמו לחיים יצרניים בארץ, ויתר על מסלול לימוד תיכוני ואקדמאי והלך ללמוד את מקצוע החשמלאי.

ב-1932 עלה ארצה מגרמניה במסגרת עליית "בעלי ההון" – שכדי שייחשב אחד מהם נאלצה משפחתו
לגייס הלוואות...

זמן קצר לאחר שהטילה הספינה עוגן בנמל יפו, כבר מצא עצמו נזרק בידי הסבלים העבריים לסירה ו... יאללה, לחוף.

הוא היה מראשוני ה"יקעס" שהצטרפו לחבורת הנערים מייסדי נען.
לימים, עם העליה הגדולה, הצטרפו אליו אחיותיו הדס (שהוא המשיך לקרוא לה תמיד הרטה) ופאולה,
וזמן לא רב לאחר מכן – עלו גם הוריו ארצה וכך ניצלו מן השואה.

כאן בנען שב לפגוש אהבת נעורים מגרמניה – פאני הנפלינג – היא ציפורה, אשתו.

ובנען... במה לא עבד? בפרדס, בבניין, בעגלונות, בחשמלאות. היה בין ראשוני היורדים לסדום.
לימים לקח על עצמו את ריכוז המכוורת ובו עסק עשר שנים.

ובינתיים... ילדים. שלושה ילדים אפופים אהבה וחום ומחזירים אותם בכל ליבם. ובשנים אלה נמנה על "כוכבי" הסטודיה הדרמטית שיסד בנען גדעון אוקו. כשרון המשחק החבוי שלו מצא דרך ביטוי.
לגדעון ופרץ היו חלומות לייסד תיאטרון כל-קיבוצי, אך בארועים הדרמטיים הגדולים של מאבק והקמת המדינה,
למי היה ראש לתיאטרון? כאשר תמה המלחמה עשה פרץ תפנית. הוא החליט ללמוד ויצא לסמינר הקיבוצים
לחבוש את ספסל הלימודים עם נערים ונערות שגילם מחצית משלו.

כאשר שב הביתה נעשה מורה לכיתה ב' – וכדרך המורים אז, לא רק לימד ביום אלא ליווה את הילדים בערב
עד לכתם לישון.

בחיוך היה מספר על חוויה טראומטית מימיו הראשונים כמורה, עת תלמידה מוכשרת וחצופה, הניפה אצבע כנגדו ואמרה: "אז מה, קשה להיות מורה, נכון?"

פרץ המשיך שנים בהוראה. לימים, כאשר נפתח בנען האולפן, הפך פרץ לאחד מראשוני המורים בו,
עם חלק מתלמידיו שמר על קשרים שנים רבות לאחר שסיימו לימודיהם והפכו ישראלים לכל דבר.

וכשפרש לבסוף מן ההוראה, הפך סוף-סוף לחשמלאי...

מאוחר יותר משכבדה מחלתו, נאלץ לשבת בביתו, שם עסק בתרגומים עבור יד-טבנקין.

לכל אורך הדרך בלטו אצלו השקט, הצניעות, וההומור ה"יקי" המיוחד.

שנותיו האחרונות היו מלאות דאגה וכאב לנוכח ירידת החינוך הקיבוצי ואובדן האמון בערכי היסוד של הקיבוץ.
עוד לפני יותר מעשר שנים, העריך שהקיבוץ צועד במסלול שיהפוך את חבריו בעתיד למקבלי משכורת
על פי דגם המושב השיתופי.

(מתוך חוברת לזכרו)