פרשת חיי שרה- "אין אבות אלא שלושה"
הביטוי שלושת האבות אותו טבעו חז"ל הוא מפתיע. באופן פשוט יש אבא אחד, הדור הבא אחריו הוא כבר בן והדור השלישי הוא נכד. ניתן לשים לב, שהמושג "אבות", מתייחס לתקופה בבניין העם, בה יש אדם אחד בדור, שנושא את הבשורה של עם ישראל, וכשהיא מתרחבת לשנים עשר ילדים, מתחיל שלב הבנים. אך, עדיין יש לשאול, מדוע הושוו שלושת הדורות הקודמים יחד בשם אבות?
ניתן לאמר שהאבות משמשים אבות טיפוס. כל אחד מהם סלל דרך שונה, בקשר עם הבורא. אחת הדרכים לעמוד על המסילות השונות שסלל כל אחד מהאבות, עולה מדברי חז"ל שהאבות תקנו את שלוש התפילות שיש לנו ביום:
אברהם תיקן תפילת שחרית- "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'".
יצחק תיקן תפילת מנחה- "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב"
יעקב תיקן תפילת ערבית- "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם".
אברהם פורץ את הדרך ומוציא את העולם מהחשכה האלילית לאור האמונה בא-ל האחד. יעקב שנאלץ לברוח מהארץ ולצאת לגלות בחרן ובמצרים, בהמשך חייו, מלמד אותנו אמונה בתוך מציאות של חושך וגלות. יצחק, האב האמצעי, שאליו עוברת פרשתנו, מחזיק את תפילת אמצע היום, תפילה, שלא מקבלת את שמה מזמן התפילה, אלא מביעה בשמה התמסרות של האדם והכנעתו כלפי הבורא, לו אנו מגישים מנחה. תפילת מנחה מגיעה תמיד באמצע היום, אדם נדרש לעצור את עשייתו האנושית ולפנות לה'. היא מתאימה לאישיותו של יצחק שיש בו יכולת קבלה. הוא לא נדרש לפרוץ דרך חדשה, אלא להחזיק במה שאברהם הוריש לו.
אנו בנים של האבות כולם, מוזמנים לאחוז בדרכים השונות- לדעת מתי לפרוץ דרך ולהיות אקטיביים ומתי לעצור ולקבל את המציאות כהשגחה משמים, להאמין גם כשחשוך ולדעת שעם שורשים כאלה יש לנו עתיד מבטיח.
