חופית שלנו

פרשת בא – חירות פנימית  

בשבוע שעבר, התייחסנו לנקודת השפל של עם ישראל, שכבר אינו מסוגל לשמוע את בשורת הגאולה מרוב שקיעתו בעבודת הפרך. בעקבות זאת, מגיעות מכות מצרים, שמבהירות למצרים ולעולם ש"יש דין ויש דיין". אמירתו של פרעה- לא ידעתי את ה', הולכת ומתערערת וכבודו של משה ואפילו כבוד עם ישראל, המופלה לטובה במכות, עולה בעיני המצרים: "וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם". עם ישראל כבר מאמין שיכולה להיות גאולה, אלא שהיא נראית לו כמשהו שה' ומשה דואגים לו. הוא עדיין אינו מאמין ביכולת של עצמו, וממילא, הוא עדיין אינו בן חורין שלם. בשלב זה, מגיעה המצווה הראשונה בתורה, מצוות קידוש חודשים, שמשמעותה שליטה בזמן:

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"

מסביר המדרש- "החדש הזה לכם"... שמיום שבראתי את עולמי הייתי מחשב חדשים ומעבר עיבורים, מיכן ואילך מסור בידכם ואין אתם מסורים בידו".

משמעות המצווה הראשונה היא, שבורא העולם, שגודלו ושליטתו בטבע הודגמו במכות, מאמין בנו וביכולת הבחירה שלנו. הוא מוסר לנו את המפתחות כדי שנבין, שחירות המלווה באחריות צומחת מאתנו. כעת ניתן לצאת לחירות באמת, ולא לטעות לחשוב שניתן להיות מובלים אליה.