פרשת יתרו- מתכון להתחדשות פנימית
אחד הכוחות החשובים שמניעים את חיינו הוא הצורך, או הרצון בהתחדשות. יש אנשים שצובעים את הבית, יש שמחליפים מכונית, באופן קיצוני יותר אנשים עשויים לעבור דירה, או אפילו לפרק משפחה, מתוך רצון להתחדש. השאלה היא מה נדרש כדי לאפשר לנו להתחדש מבפנים? כיצד לימוד יכול להאיר את עינינו ולפתוח אותנו לתובנות חדשות? איך צריך לגשת ללימוד, כדי שלא יישאר ידע חיצוני, אלא יחולל שינוי? ניתן ללמוד על כך מההקדמה למעמד הר סיני שמופיעה בפרשה: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר."
ר' חיים בן עטר שואל על פסוקים אלו מספר שאלות: מדוע חוזר הפסוק השני לשאלה מהיכן באו, אם כבר קראנו בפסוק השני לאן הגיעו? מדוע מודגש המדבר שלוש פעמים? מדוע כל הפעלים בשני הפסוקים הם ב"רבים" ולפתע הפועל האחרון הוא ב"יחיד"? תשובתו היא שהתורה מספקת לנו כאן, בהכנה למתן תורה, מתכון ללימוד אידאלי בשלושה תנאים: א. חריצות- חז"ל דורשים את המילה רפידים- רפו ידיהם מן התורה. ליסוע מן הרפיון פרושו להיות נכון למאמץ לימודי. ב. ענווה- הדגשת המדבר, מבטאת, לדעתו, למידה ממקום פתוח וצמא שמצפה להתמלא מהלימוד. ג. חברותא- חז"ל אומרים על המעבר ללשון יחיד שישראל כולם התאחדו למרגלות ההר והיו כאיש אחד בלב אחד. ציון נקודה זו כמאפשרת תורה חדשה, קשור להבנה שכל לומד מביא איתו נקודת מבט שונה ומיוחדת ורק מתוך שילוב של נקודות מבט אפשר להגיע ללימוד יותר שלם.
