פרשת ויחי- סוף הוא תמיד התחלה חדשה
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם".
פסוקים אלו הם פסוקי הסיום של ספר בראשית. לאוהבי הדרמה שביננו עשויים הפסוקים להראות קצת "מייבשים". מדוע לסיים ספר כל כך משמעותי, חנוטים בארון במצרים?!
מבט מעמיק יותר בפסוקים, עשוי להסביר את הבחירה בהם. מילותיו האחרונות של יוסף, בדומה לאביו, יעקב, פונות אל אחיו ומבקשות מהם לדאוג לקבורתו. אולם, בניגוד לאביו, שביקש(ואף השביע את יוסף) להיקבר בארץ, יוסף משביע את האחים שיעלו את עצמותיו לארץ רק לאחר שנים, כשייפקדו ויעלו גם הם ממצרים לארץ אבותם. יעקב ביקש לאמר לבניו, שארץ ישראל ולא מצרים, היא מקומם ולכן ביקש להיקבר בה. יוסף מבקש להעביר לאחיו ולדורות הבאים את הוודאות שלו בגאולה, תוך נכונות להמתין עם מנוחתו השלמה עד למימושה. עובדת היותו מונח בארון, ולא בקבר, מבטאת את הציפיה לגאולה ולכן ראויה לסיים בה את הספר.
חז"ל העמיקו את הבנתנו גם בחלקים הקודמים של דבריו, בהתעכבם על כפילות המילים "פָּקֹד יִפְקֹד", ובהצביעם על כך, שבמילים אלו מתחילה הגאולה, כשה' אומר למשה: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם... פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם". ניתן לאמר שהגאולה, לה אנו מצפים מאז ועד ימינו, היא גאולה כפולה. גאולה במישור הפיסי וגאולה במישור הרוחני. גאולה שלא מסתפקת במקלט בטוח(למרות שהתברר,שגם בזה עוד צריך להשקיע), ויציאה משעבוד, או מגלות, אלא מבקשת לקבל את התורה בהר סיני ולהופיע את האמיתות, המוסר והטוב בחיים מלאים של עם בארצו.
