פרשת בהר ומחשבות על שטפון
ביום העצמאות ה-70 נמלאנו שמחה ואמרנו תודה על כל הטוב והשפע בו אנו חיים. לאחר אלפיים שנות תפילה וגעגוע, לאחר הגלות והתלות הנוראה באחרים, יש לנו מדינה עצמאית בארץ אבותינו. כעת צריך להיזהר, שהגאווה לא "תעלה לנו לראש". שלא נחייה בתחושה שישיבתנו בארץ היא מובנת מאליה ושנוכל לחיות בה בכל תנאי. כאן מגיעה פרשת בהר ואנו מקבלים תזכורת מה' "כי לי כל הארץ", ועלינו להיות ראויים לשבת בה על ידי בנייה של חברה מוסרית וצודקת. בפרשה, התזכורת מגיעה דרך הציווי לשמוט את אחיזתנו בקרקע אחת לשבע שנים, כדי שכל הרוצה ליטול מפרותיה, יוכל ליטול באופן שוויוני ובשנת החמישים מתרחשת הפעלה של המערכת מחדש, בדמות שיבת הקרקעות לבעליהם המקוריים ושחרור העבדים. באופן זה, אנו מתחנכים לצניעות, כשאנו מבינים שהבעלויות הבסיסיות ביותר שלנו הן זמניות. הקרקע שאנו יושבים עליה, לא תישאר בידנו, מעבר ל 50 שנה. העבדים שאנו מחזיקים תחת ידינו, יצאו לחירות. כך ימנע מצב של צבירת עוד ועוד כח על חשבון אנשים חלשים. השמיטה מחנכת אותנו לכבוד לאדמה ולצורך שלה לשבות, לכבוד לטבע בדמות החיות שאוכלות את תבואת השנה השביעית באין מפריע.
לצערנו, בסוף השבוע שחלף, קבלנו תזכורת כואבת למגבלות הבעלות שלנו על הטבע והאדמה. בכל הארץ ובחוף חפר בפרט, כאבנו את אובדן החיים הצעירים, מלאי שמחת החיים והרוח הערכית, שבבנות ובני מכינת בני ציון והמיועדים אליה. עמידה צנועה מול הטבע ואיתניו, תאפשר לנו להמשיך לטייל ולבטא את אהבת הארץ ברגליים, תוך כבוד לחיים ולזהירות הנדרשת לשמירתם.
