פרשת פנחס
בפרשתנו מודיע ה' למשה שהגיע הזמן להתכונן למיתתו, משום שהוא מנוע מלהיכנס לארץ. בעקבות הודעה זו באים הפסוקים הבאים:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר : יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:"
זהו ביטוי יוצא דופן בכך שהוא מבליט את היפוך התפקידים. בדרך כלל ה' מדבר ומשה שומע על מנת ליישם וכאן מציג הפסוק מציאות הפוכה. נראה שמדרגה מיוחדת זו של משה כלפי הקב"ה נובעת מהעמדה הכול כך ענוה של משה. באותה נשימה בה הוא שומע על סיום תפקידו הצפוי, הוא מיד דואג לכלל עם ישראל ולא לעצמו. העמדה הכללית הזו והדאגה לעם ישראל מאפשרת לו להיות מוצג כמי שמדבר עם הקב"ה "מלמעלה". מי ייתן ונזכה למנהיגים כאלה, שדאגתם לכלל עולה על שאיפת הישרדותם הפוליטית.
