פרשת משפטים- "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ". פרשת השבוע מפגישה אותנו עם מצוות הלוואה לחבר. בעבר, התמקדנו בפתיחה במילה "אם" ובדגש שהיא מעניקה לבחירה של האדם להיטיב בעזרת כספו הפרטי.
השנה, ברצוני להתמקד בשאלה מיהו מקבל ההלוואה? ההתייחסות לכך בפסוק כפולה "אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ". מעבר לכפילות יש כאן דמיון בין המילים עַמִּי ו עִמָּךְ, המדרש עמד על הדמיון והביא את הדרשה הבאה: "אמר הקדוש ברוך הוא אם כסף תלוה את עמי- אתה עִמי תזכה למחיצתי".
ניתן להציע שהכפילות נועדה לנתב את המצווה הזו, שהרמב"ם מגדיר אותה כגדולה מן הצדקה, משני כיוונים. האחד הוא מצד העני. עני שמקבל צדקה מרגיש בושה, תלותיות ורפיון. עני שמקבל הלוואה מרגיש כבוד ואמון בו, על היכולת לעמול ולהשיב את ההלוואה.
הכיוון הנוסף מצד היחס בין הנותן לקב"ה. בדרך כלל אנו חווים דיכוטומיה בין האגו המוביל לריכוז בעצמי, ובמילוי האינטרסים שלי, לבין האלטרואיזם המוביל אותי לדאוג לאחר או לכלל. אפשר לראות זאת כמאבק בין חומר לרוח. אני יכול להשתמש בכסף כדי לדאוג לעצמי ואני יכול לעשות בו חסד ולחלק לאחרים, אני יכול לקנות ויכול לחלק צדקה.
הלוואה לעני מציעה חידוש, של שילוב בין חומר לרוח. זו הדאגה לאחר, שאינה סותרת את הדאגה לטובתי. בדומה למצוות ואהבת לרעך כמוך, שלא מבקשת מחיקה עצמית אלא החזקה משלבת של טובתי וטובת האחר. השילוב העדין הזה, מממש את מטרת הבריאה, שהרוח לא תישאר מופשטת אלא תופיע גם בתוך החומר.
