חופית שלנו

פרשת וירא זריזות כדרך חיים

פרשתנו מתחילה לאחר שאברהם עושה לעצמו ברית מילה בגיל 99 והוא, במהלך התאוששות ממנה, יושב בפתח אוהלו בשעת צהריים. הסיבה לישיבה בפתח האוהל נגלית לעינינו מיד: " וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. בריבוי הפעלים המתארים ריצה ומהירות ניתן לראות גם תוצאה וגם דרך.

המהירות כתוצאה, היא עדות על אישיותו של אברהם אוהב האדם ורודף החסד. הכנסת אורחים עבורו, איננה רק נימוסים או מכללי ההתנהגות במדבר, אלא משהו שמלהיב את כל אישיותו ומייצר אצלו כוחות נעורים גם בשעת חולי. אמור לי מה מלהיב אותך ואומר לך מי אתה? האם לקבל ולצבור דברים נוספים, או לתת ולהעניק לאחרים?

המהירות כדרך, היא מידת הזריזות. ההבנה, שכשדברים נעשים בזריזות הם מולידים התלהבות. בעוד שעשייה ודברים הנעשים בעצלתיים "נמרחים" ויוצרים תחושה של נטל והכרח.