פרשת ויגש- לא למהר לחפש אשמים
ליוסף יש הצדקה לכעוס על אחיו ולרצות לנקום בהם, אולם הוא בוחר לסלוח. לטענת הרב זקס, הוא האדם הראשון שסולח: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". סליחתו של יוסף לא ניתנת מיד במפגש הראשון. יוסף מאפשר לאחים תהליך תשובה סדור, בו הם לוקחים אחריות על החטא, מתוודים על חטאתם ומתקנים את מעשיהם, בכך שהסתכנו כדי לשמור על בנימין. האפשרות לסליחה, אינה מובנת מאליה, היא קשורה באמון בתשובה וביכולת לבחור לתקן. בתרבות יוון העתיקה, מצאנו פעולות לשיכוך הכעס, השפלה עצמית של החוטא כדי לזכות בהפסקת הכעס ועוד, אבל את הסליחה והאמון בתיקון מחדשת התורה. כשיוסף מאפשר לאחים תיקון ונכון לסלוח הוא משחרר אותם מהעבר ונושא פנים אל העתיד.
כשקורא אסון בסביבתנו אנחנו ממהרים לחפש אשמה. מציאת האשם מאפשרת לנו לחזק את התחושה ש"לי זה לא יקרה" ואנחנו חוזרים לשגרה. כשאנחנו אשמים זה דורש מאיתנו תיקון, אבל טועים לחשוב שכשיש מישהו אחר שאשם, זה לא נוגע אלינו. דווקא הטלטלה הנובעת מהאסון, יכולה לאפשר לכל הסביבה להתקדם, לשאול כמו יוסף- לשם מה קרה משהו? ולא בגלל מי הוא קרה.
