פרשת פנחס וימי בין המצרים
פרשת השבוע מתארת החלפת הנהגה. ה' אומר למשה שהוא סיים את תפקידו ומשה ממהר לבקש מה' שימנה לו מחליף ראוי, כדי שהעם לא יישאר ללא הנהגה. גם ההפטרה עוסקת במינוי לתפקיד חדש- מינוי ירמיהו לנביא, אלא שבעוד שיהושע נבחר, כדי להכניס את בני ישראל לארץ, ירמיהו מתמנה לנביא החורבן וההכנה לגלות.
הדבר בא לידי ביטוי בפסוק שמהווה מעין כתב מינוי, אבל הסיומת שלו מפתיעה:
"רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ"
הפעלים הראשונים בפסוק מתאימים להיותו נביא החורבן, והם התממשו בחייו, כשלנגד עיניו חרב ונשרף בית המקדש, אבל כיצד ניתן להבין את סוף הפסוק?
משתקפת כאן התפיסה שהחורבן והגלות, אינם רק עונש על מעשי העבר, אלא גם(ואולי בעיקר) עיבוד והכנה לקראת התיקון בעתיד. ההריסה, מהווה פינוי מקום לבניין החדש. העקירה, מכשירה את הדרך לנטיעה שתבוא. החכמה היא, להיעזר בכאב כדי להתחדש ולצמוח ולא להמשיך "להפטיר כדאשתקד", לראות מה למדנו? במה אנחנו צריכים להתחדש, ולגדול מעבר למימדינו הקודמים?
צום יז בתמוז שחל היום ומתחיל את שלושת השבועות שנקראים "בין המצרים", מעורר אותנו לחשוב על תיקון ועל התחדשות. כנגד חומת ירושלים שנהרסה, לבנות בעצמנו חומות הגנה של אחדות ואמונה בטוב. על מנת לצאת מהמצר למרחב חדש.
"מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ"
