פרשת שלח- חוסן פנימי
בפרשתינו נשלחים מרגלים מן המדבר אל ארץ כנען ובהן נציג מכל שבט. המרגלים ששבים משליחותם לאחר 40 יום , מרפים את ידיהם של העם ומחלישים את רוחם במקום לחזק אותם.
הסיבה לחולשה של המרגלים נראית טבעית ואובייקטיבית, במבט ראשון, והיא, הפחד מבני הענק שחיו בכנען באותה תקופה.
התורה מאפשרת לנו מבט מעמיק יותר שתולה את האשמה במרגלים עצמם: "שָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים... וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"
הפחד מתחיל מהאופן בו אנו רואים את עצמנו ומשליך על האופן שבו אנו חושבים שאחרים רואים אותנו.
כ-40 שנה מאוחר יותר, בהפטרה שנקרא השבת, יהושע שולח מרגלים חדשים, והפעם הסיפור שונה בתכלית. רחב, האישה שאירחה אותם ביריחו, אומרת להם:
"יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ, וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ, וְכִי נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם".
בעוד המרגלים של משה חשו כ"חגבים", בפועל הגויים רעדו מפחד. מה שעם ישראל לא ראה אז, רחב מגלה עתה. כבר אז, בקריעת ים סוף, פחד ה' נפל עליהם. הבעיה לא הייתה במציאות אלא בתודעה.
כדי לצאת מהקונספציה נדרשת זווית נוספת(אותה מספקת רחב) ונכונות לייצר שינוי ולגדול בהתאם להבנת גודלנו וגודל השעה. בימים אלו, בהם מתגלים בנו כוחות של "עם כלביא" , נתפלל לראות את גודל השעה ,להאמין בכוחות שבנו ובעזרת ה' להצליח במשימה.