בפרשתנו עולה תמיהה, מדוע לפתע מיוחסים אהרון ומשה, המוכרים לנו מזה חמישה פרקים, על ידי אזכור אמם ואבותיהם?
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם... וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה... אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם. הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".
אקדים הקדמה לתשובה. כשהייתי במסלול בגבעתי, היה מקובל לסיים מסע רב קילומטרים בקטע אחרון של נשיאת אלונקות. החלק הקשה ביותר במסע, לא היה כשפתחנו אלונקות והכפלנו את המשקל שנשאנו, אלא כשהגענו לבסיס ובמקום להיכנס פנימה, המפקד היה חולף על פני הש.ג. ומתרחק לכיוון השני. השבירה הקשה יותר היא שבירה מנטאלית, התקווה שהתעוררה ונכזבה.
ניתן להבין, שייחוס אהרון ומשה נועד לחזק אותם בנקודת השפל העמוקה ביותר בגאולת מצרים. כשמשה מגיע חזרה למצרים הוא מעורר את העם בתקווה לגאולה, אולם פרעה מחליט להכביד את העבודה על העם כדי לחנוק את שאיפות החופש והוא אכן מצליח לשבור את רוחם:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". השבירה של העם שתקוותם נכזבה, מגיעה גם למשה.
ייתכן ,שייחוסו של משה נועד להחזיר אותו אל "הסיפור הגדול". לבל ישקע לייאוש מתבודד, אלא יזכור מהיכן הוא מגיע, יקבל פרופורציות לקשיים הנקודתיים, ויישא מחדש את השאיפה לגאולה.
בעת התמודדות עם רגעי משבר, כדאי גם לנו להיזכר מאיפה באנו, לראות תמונה קצת יותר גדולה, לנשום עמוק לאסוף כוחות ולחזור להתמודד.
