פרשת כי תשא על כעס והתפייסות
פרשתנו עוסקת בחטא העגל וכפועל יוצא מכך בכעס, בריצוי ובסליחה. חז"ל למדו מתשובת ה' לניסיון הריצוי של משה עקרון חשוב:
"מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, שנאמר: פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ, אמר לו הקב"ה למשה המתן עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך".
מאמר חז"ל זה, יחד עם מקבילה נוספת שלו- "אל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו", מוסברים בדרך כלל בשיקולים של יעילות. אין מה לנחם אדם בעוד מתו מוטל לפניו, כי כרגע אין ביכולתו להתנחם. לא כדאי לרצות אדם בשעת כעסו כי זה לא יעזור, כרגע הגיון לא מצליח לחדור אליו. אולם הרב קוק מציע הסבר אחר, לאור העובדה שמקור הלימוד של הגמרא הוא דברי ה' למשה, שם השיקול הפרגמטי פחות רלוונטי. אם ה' מבקש רגע לכעוס, לפני שמרצים אותו, סימן שלכעס יש מקום. לא נכון למחוק את הכעס, נכון לדייק אותו. כשם שלאבל יש מקום רגע לפני הנחמה, כך גם הכעס הוא כח חשוב, מקור של אנרגיה, מקור לצמיחה מקום שמאפשר פריצה. כמובן שראוי לאדם להיות נח לרצות(=להתפייס בקלות), אבל לא נכון יהיה למחוק את הכעס לחלוטין.
