פרשת ויחי בדיוק כשיהונתן פולארד נוחת בארץ
יעקב אבינו מרגיש שחייו עומדים להסתיים במצרים. הוא קורא לבנו יוסף, המשנה לשליט מצרים ומבקש, מתחנן ואף משביע אותו לקבור אותו באדמת ארץ ישראל, בקבורת אבותיו אשר במערת המכפלה: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ...".
אני, במקום יוסף, הייתי נעלב מזה שאבא שלי לא סומך עלי לקיים את בקשתו על ערש דווי, מבלי שבועה, אבל מתברר שיעקב מזהה את האתגר הגדול שעומד בפני יוסף. על יוסף נאמר "כי הוא שולט בכל ארץ מצרים", אבל כשיעקב נפטר והוא רוצה לממש את שבועתו הוא מתנהג כאחרון העסקנים הנאלצים להשתמש בלוביסטים כדי להשיג את מבוקשם מהמלך: "... וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר: אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה". גם כשפרעה נענה לבקשה הלא ישירה הוא מנמק את הסכמתו, בכך שיוסף כבול בשבועה, לקיומה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ".
כדי להסביר זאת ניתן לאמר שמשמעות הקבורה בארץ היא הידיעה הברורה שבני ישראל, ולדורות גם עם ישראל, לא מתכוונים להתבולל ולהישאר בגלות, אלא מתכוונים לשוב לארץ. מערת המכפלה היא המקום הראשון שקנה אברהם בארץ ויעקב מתכוון לקבע אותו כעוגן לשיבה מן הגלות. פרעה ויוסף שניהם מודעים לכך שבקשתו של יעקב מקבעת בליבו של כל יהודי בגלות נאמנות כפולה. מעבר לנאמנות למקום מגוריו, קיימת נאמנות בסיסית יותר לארץ ישראל ולעם היושב בציון.
השבוע זכינו לכך שיהונתן פולארד, מי שמימש את הנאמנות הקמאית הזאת, לטובת בטחון מדינת ישראל ואזרחיה, עלה לארץ אחרי למעלה משלושים שנות כליאה ועיכוב יציאה. ברצוני להודות לו ולאחל לו קליטה טובה במדינה שלטובתה הוא פעל.
